א. ציר הקיום הלאומי
מיום עומדנו לראשונה על בימת ההיסטוריה מחפש האויב דרכים להשמידנו.
עוד טרם השואה – וביתר שאת לאחריה – הבינו היהודים שכדי לשרוד יש צורך בהגנה ובמקלט בטוח. טבח שמחת תורה המחיש לנו היטב מה יהיה גורלנו ללא הגנה פיסית.
אם כן, הצורך בהעמדת כוח מגן ברור כשמש.
התגובות בשמאל לא התמקדו בכך שצריך להתחשב ברגשות הדתיים, אלא תקפו את השקפת עולמם
ב. ציר המשמעות הלאומית
כלומר: מהי תכלית הקיום? לשם מה אנו בכלל חיים?
נהוג לומר, "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"; כשהאומה נלחמת על חייה, שאלת המשמעות נדחקת, מטבע הדברים, הצידה.
כשכלב אימתני רודף אחריך אתה פשוט בורח, ולא משנה לאן.
אך באופן תמוה ומוזר, בעוד הימין, בהכללה גורפת כמובן, נרתם ומתגייס לטובת הקיום, השמאל לעומתו מטיל את כל כובד משקלו על ציר המשמעות.
ג. מדוע פרצה המלחמה?
מלחמת התקומה לא פרצה עקב חוסר בסד"כ; היא התחילה בגלל כישלון תודעתי ענק.
- אליבא דראש אמ"ן, מה שהטריד את מנוחתו ערב המלחמה היה "משבר האקלים ושילוב אוכלוסיות מגוונות בצה"ל".
- בזמן שרבבות חיילי מילואים עשו דרכם לחזיתות השונות ועסקו בקיום, כמאה עורכי דין התייצבו במפקדות צה"ל ועסקו במשמעות: הם דנו בסוגיה – מה מותר לצה"ל לעשות מבחינה מוסרית, ומה אסור. בכך 'קיררו' ועיכבו את כוחותינו הבריאים מלהשיב מלחמה שערה, מתוך ביטחון ואמון בכוחנו המוסרי, אל מול אויב רצחני ואכזר.
- טרם חלפו 24 שעות מפתיחת המתקפה בשמחת תורה – קם "מטה משפחות החטופים". הגוף מסגר את המלחמה באופן מיידי כאירוע פרטי של אנשים במצוקה שיש לדאוג להם, ולא כאירוע לאומי בהקשר היסטורי. רחובות הערים התמלאו בדגלים צהובים, דגלי המדינה הוחלפו בדגלים עם סמל צהוב, ועוד. לעומת זאת, הימין (שוב, בהכללה), שעסק בקיום ובמלחמה עצמה, 'יישר קו' עם מסרי המטה, שעסקו בערך המשמעות לדידם; ואלו קבעו את סדר היום.
ד. מפעל עיצוב התודעה
בסוגיות התרבות, השמאל מעולם לא הוריד הילוך מהעיסוק בשאלות המשמעות.
במהלך מלחמת התקומה ישנה מגמה הולכת וגוברת של שילוב בנות בזירות הלחימה.
שאלות מבצעיות, נורמטיביות ודתיות מושתקות, וכל מי שמבקש לעסוק בנושא נתפס כהזוי, חשוך ושונא נשים.
המלחמה הביאה איתה כמיהה למשמעות, ורצון עמוק וכן לינוק את המשמעות משורשינו הלאומיים
על סוגיית נפילת החיילות בשבי אמר בני גנץ: "במלחמה הזו גברים ונשים נלחמים ביחד, היה לנו מיתוס מה יקרה כשאישה תיפול בשבי, והנה חצינו את זה".
כלומר: ערך המשמעות (השיוויון) חשוב מהקיום עצמו.
כאשר ארגון ‘בוחרים במשפחה' הפיק סרטון שמציף את נושא שילוב הפרמדיקיות, התגובות בשמאל לא התמקדו בכך שצריך להתחשב ברגשות הדתיים, אלא תקפו את השקפת עולמם. לדוגמה, מפקד בקורס מפקדי פלוגות בצה"ל כתב: "אוסף של מטורללים חסרי ערכים – השיוויון מביא את הנצחון".
כאשר חיילי גולני דתיים קמו ויצאו מאירוע הוקרה לחטיבה שבמהלכו עלו נשים לשיר, דוברים מהשמאל לא אמרו שצריך להגן על זכויות החיילים הדתיים כדי שיהיה סד"כ. להיפך, הם תקפו אותם.
עיתונאי מהשמאל כתב: "ממתי שירת נשים מפריעה לחיילים דתיים החובשים כיפות סרוגות?"
אחר הוסיף כי "החייל החרדי צריך להיות מספיק בוגר ולהסתפק באוכל כשר (ולא מהדרין). לכן גם אם יש שירת נשים, חיילים דתיים צריכים להיות מספיק בוגרים כדי לא לצאת מהטקס".
אל תיפלו בפח, ולא משנה כלל מהי עמדתכם ביחס לנושאים הללו. שימו לב כיצד הימין עוסק בקיום, והשמאל ב'ערכים' ובצביון; כך מתנהגים אורחים בבית מארחיהם.
ה. קיום, או משמעות וערכים?
השמאל חושש מהפעלת כוח ומ'אובדן צלם אנוש'.
הוא מתמקד בקידום ערכים פרוגרסיביים, לא בעצם הקיום.
הוא נושא עיניו אל מעבר לים, מקיש משם בבורות ובשטחיות על חיינו כאן, ואינו מצליח להחזיק בהירות מוסרית בהקשר הלאומי הרחב.
אליס מילר, שנכנסה לקורס טיס בעקבות עתירה שהגישה לבג"ץ ע"י 'האגודה לזכויות האזרח', חיה כיום בהודו.
לאחרונה, במלאת 30 שנה לעתירתה של מילר, הפיצה היוהל"מ איגרת ובה נכתב שמילר היא "מצפן להווה והבטחה לעתיד". שוב, הערך והמשמעות קודמים לכל. גם אם צה"ל מהדהד את פועלה של אשה שירדה מהארץ וקידמה אג'נדה הרסנית ללא דיון ציבורי ראוי.
ו. המלחמה הביאה איתה כמיהה למשמעות, ורצון עמוק וכן לינוק את המשמעות משורשינו הלאומיים.
כדי לאפשר לכמיהה הזו לבוא לידי ביטוי, חייבים לעסוק במשמעות, בתודעה, ובשאלה לשם מה אנו עושים את הדברים.
אסור שהשאלות על הגדלת הסד"כ יסמאו את עינינו. תשובות גדולות על עתיד אומתנו ומגמת פנינו – הן-הן השאיפות שצריכות להיות בראש מעיינינו.
הגיע הזמן להפסיק להיות אורחים במדינתנו.
