(נכתב בשיתוף נגד ר' מאמ"ן)

א. רעיון ההפרדה בין הצבאי לאזרחי

עיקרון הנז"א מגביל ואף מבטל את התקיפה הצבאית מתוך התחשבות הכרחית בנזק האזרחי הנלווה של התקיפה, כמו שרואים בסרטון הבא. אך רעיון זה מתחיל מרעיון קדום יותר: ההפרדה בין היעד הצבאי ליעד האזרחי.

עצם עיקרון ההפרדה בין יעד צבאי לגיטימי ליעד אזרחי לא לגיטימי, התחיל במאה הקודמת בהפרדה מוסכמת באמנות בינלאומיות: מדינות מערביות עם מצפון מוסרי מפותח יותר שמסכימות לנצור את האש מול אזרחים ללא תכלית צבאית הכרחית.

על פניו זה נשמע מאוד טוב ונכון. אך יש פה כשל מוסרי, שיתגלה רק מאוחר יותר: דווקא הצד הצודק במלחמה עלול להציב לעצמו גבולות ומגבלות, בעוד הצד השפל לא יציית לאף כלל של מוסר. מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי. ההשלכות עלולות להיות הרסניות במיוחד מבחינת חיי אדם. רק נאיבים קצרי-רואי, או אנשים שכופרים במושגים טוב ורע, יכולים להצדיק א-סימטריה מסוג זה.

ואכן, הבעיה התפוצצה בשלב הבא של ההגדרה: הוסיפו את עיקרון ה'מידתיות'. עיקרון המידתיות קובע, שגם כשהמטרה היא הכרעה צבאית ואל מול מטרה צבאית - על הצבא לקחת בחשבון את הנזק האזרחי ולשקללו בצורה מידתית ביחס לחשיבות המטרה הצבאית. מוכרחים לרסן את האש בהתאם. ה'מידתיות' האיצה את התוצר הא-סימטרי, שבאמצעותו דווקא הצד הצודק והמוסרי יותר כובל את עצמו.

מגבלות האלו הן צרה בפני עצמה, אך מצעד האיוולת הגדול של הנז"א התחיל באמת כשכל העקרונות והערכים האלה פגשו צבאות טרור, או יותר נכון 'תרבויות טרור'.

מתן יתרון בולט לרוע בשדה הקרב הוא ההיפך הגמור ממצפון מוסרי

ב. החטא הקדמון של מימוש עיקרון הנז"א

מה קורה כאשר חברה, שאין בה שום ערך לחיי אדם - גם לא של אנשיה - פוגשת את עיקרון הנז"א? מה קורה כשחברה שרוצה להשמיד עם אחר יותר ממה שהיא רוצה לחיות, נחשפת לעיקרון הנז"א? כל המרחבים האזרחיים הרגישים ביותר הופכים לבסיסי טרור מוגנים. חברות אלה יצרו מידתיות הפוכה: ככל שנכס צבאי חשוב יותר, כך הוא יעטוף את עצמו בנכסים אזרחיים גדולים ורגישים יותר. ככל שמרחב אזרחי רגיש יותר - כך הוא יהפוך למערך הביצורים של צבא הטרור.

איפה אנחנו פוגשים זאת בפועל? בהפגנות על הגדר, בשכונות עצמן שהפכו ליעדים מבוצרים ומחסני תחמושת, במרחבים רגישים שהפכו בהגדרה לתשתית טרור כמו בתי חולים ובתי ספר, בסיוע ה'הומניטרי' הנחמס בפועל לשיקום צבא הטרור, ובפקידים בכירים של ארגוני טרור, שלא לובשים מדים ולא שייכים ישירות ל'זרוע הצבאית'.

בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי. המרחב האזרחי הוא הצגת תיאטרון של אבסורד, כשמאחורי הקלעים נמצאים היעדים הצבאיים החשובים ביותר, הפועלים לעיתים ללא מדים וללא נשק. בעולם המתהדר במגבלות נז"א וכפוף להן, עצם התחפושת האזרחית הופכת לביצור העוצמתי ביותר, המבטיח שרידות של הרוע.

חברות כאלה יוצרות לעצמן משוואת win/win. אם נשמור מולן על עיקרון מחמיר של נז"א, בהגדרה לא נוכל להכריע. אם לא נשמור, ונתייחס למעטפת האזרחית כפי שהיא באמת - כזרוע צבאית בתחפושת - חברות הטרור המיומנות יאמצו תדמית של קורבן, וכל דעת הקהל תתקומם ותמנע בעד הצבא המוסרי מלהכריע.בשני המקרים לא ניתן להכריע; וחברות הטרור שורדות ומשתקמות.

שמירה הדוקה ומחמירה על עיקרון הנז"א לא מאפשרת לפיכך הכרעה, כי נקודת ההכרעה של האויב מבוצרת בביצורים אזרחיים, שהפכו בעצמם לחלק החשוב ביותר באסטרטגיה של האויב.

כך באיראן. כך בעזה. כך בדרום לבנון.

במלחמה מול חברות טרור איסלאמיות, כפיפות מחמירה להצגת התיאטרון הנקראת 'נז"א' משעבדת אותנו שוב ושוב להסרת האיום המיידי והקרוב בלבד, לא מאפשרת לנו לממש את היתרון הצבאי הברור, ומונעת מאיתנו יכולת הכרעה חד-משמעית של תרבויות טרור וצבאות טרור.

בעימות מול חברה שבה אין ערך לחיי אדם, חברה שבה המעטפת האזרחית הופכת במכוון לביצורים החשובים ביותר של האויב, הגנה על עמך מחייבת פגיעה באויב גם כשהביצורים שלו הם תעתועים של מעטפת אזרחית.

המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב

ג. השלכות מעשיות אסטרטגיות של עיקרון הנז"א

במצב הנוכחי, שבו מתייחסים למעטפת אזרחית כנבדלת ומנותקת מתשתיות צבא האויב, עולם הנז"א הופך להיות השיקול הדומיננטי בתכנון המבצעי. בזמן מבצע 'חיצי הצפון', מכלול תוכניות התקיפה של צה"ל השתנו רק בעקבות שיקולי הנז"א. כיוון שנז"א הפך בעצמו להיות עיקר האסטרטגיה של האויב, אלה לא שינויים נקודתיים. מדובר במהות. צה"ל יודע שהוא מוותר על אזורים הנמצאים בשליטת האויב.

מצב זה מחייב השקעה במשאבים אינסופיים של כוח אדם, זמן וממון המושקעים ביצירת תכניות חלופיות, איסוף מידע מודיעיני רב כדי לקטלג מטרות כצבאיות טהורות, והשקעה אינסופית בשכנוע האוכלוסייה להתפנות במגוון דרכים.

המחיר אינו נמדד, כמובן, רק במשאבים שיועדו לצרכים מבצעיים; הוא נמדד בחיי אדם ובחייהם של חיילינו. כל מפקד זוטר במודיעין, האחראי על איסוף בנק מטרות, מוותר מראש על מטרות רבות עם חשיבות צבאית כיוון שהוא יודע שבדרגים הגבוהים זה יפסל משיקולי נז"א. אנחנו מוותרים על חיסול מחבלים שמצטרפים ללחימה מחודשת ואוסרים על תקיפות שעלולות לסכן את אוכלוסיית האויב, ובכך משלמים מחיר דמים של אזרחינו וחיילינו.

ד. מי קובע את כללי ודרגות הנז"א?

להפעלת עיקרון הנז"א אין כללים קשיחים. אין עקרונות משפטיים טהורים שיכולים להעריך את המידתיות הראויה בין חשיבותה הביטחונית של פגיעה במחבל או תשתית טרור, לבין היקף המרחב האזרחי שייפגע כתוצאה מכך.

בפועל, היישום משתנה בהתאם למצב הרוח הלאומי, דעת הקהל במדינות המערב, הגדרות שונות של משפטנים, תפיסת העולם של בכירי צה"ל ומערכת הביטחון (במיוחד בכירים באמ"ן וחיל האוויר האמורים ליישם את הנוהל בשטח), והגדרות של שר הביטחון וראש הממשלה (בהתאם למשל ללחצים בינלאומיים).

כיוון שבסוגיות מוסריות חשובות עסקינן, לתפיסה המוסרית ולמצב הרוח המוסרי של בכירי המטכ"ל, אמ"ן וחיל האוויר יש משקל מכריע בנושא. מדובר בסוגיה נרחבת הרבה מעבר להחלטה של גורם מסוים, משפטי, מודיעיני, מבצעי או ממשלתי. כלל המערכת צריכה להיות מכוילת לצדקת הדרך.

הפער המובנה התפיסתי והתרבותי הקיים בין צבא ההיי-טק לצבא הפרשים יוצר פעמים רבות ניגוד קשה בין הצרכים והציפיות של צבא היבשה, לבין הלכי התרבות והרוח במסדרונות של גורמי השפעה והכרעה כמו חיל אוויר ואמ"ן. זה לא יכול להיפתר רק אצל משפטן מסוים או מדינאי כזה או אחר.

יודגש: איני שולל את ריסון האש או שינוי תכניות תקיפה עקב שיקולים מדיניים פרגמטיים הכרחיים וחישובים אמיתיים של עלות ותועלת. גם אינני שולל שימוש מסוים בעיקרון מידתיות התקיפה בהתאם לחשיבותה לביטחון ישראל והכרעת האויב.

הטענה היא שתפיסות מוסריות מעוותות, שמוחקות את ההבדל הבוהק בין טוב לרע, הפכו את רעיון מידתיות התקיפה לתבוסתנות לאומית, סכנה קיומית, וגישה שמעדיפה את האויב על פנינו ושופכת דם נקי של אזרחינו וחיילינו.

בקרב חברות טרור אין באמת מושג של נזק אגבי, כי אין באמת מרחב אזרחי

ה. "שלא נהיה כמוהם"

בסופו של דבר, הכל מסתכם בעניין אחד: שורש המחלה מקורו במחשבה ובהנחה שהאויב שלך הוא כמוך בדיוק.ההבדל המוסרי נעוץ, אם כן, רק באופן הלחימה. כך, אם האויב לא חס עליך ואתה כן חס עליו, אז המלחמה שלך מוסרית וצודקת. המחשבה המעוותת הזו מעוגנת בעומק התפיסה הביטחונית והמשפטית בישראל.

אין שקר גדול מזה. המלחמה שלנו היא צודקת כיוון שהמטרה שלנו צודקת, כיוון שהקיום שלנו בארץ צודק, כיוון שמה שמניע אותה הוא הרצון להוסיף חיים וטוב. האויב שלנו קם בבוקר כדי שלא ייזכר שם ישראל עוד בעולם. לכן אין פעולה מוסרית יותר מאשר להכניע אותו ולגדוע את כוונותיו. זה לא סאדיזם, ולא תאווה או שכרון כוח. זו מלחמה על הטוב של מי שיודע שיש טוב בעולם. זהו המעשה המוסרי, ולא מידת הריסון בהפעלת הכוח. משם צריך להתחיל. ולתוך זה אפשר לשבץ גם מצבים נוספים של ריסון הכוח, היכן שניתן וצריך, משיקולים שונים. לזה צריך לחנך - את עצמנו ואחר כך את העולם; וככל שנצליח לעשות זאת, הרוע יאבד את אחיזתו ויוכרע.

ומילה אחרונה על סרט התועבה 'נז"א'. יהודים מעוותים בעלי שנאה עצמית, שחושבים שזהותם הלאומית היא רוע ושהאויב האסלאמי הוא לוחם צדק, אינם חדשים במחוזותינו. רבות נכתב על הפתולוגיה הזו. אבל הפיתוי של חלק מקציני וחיילי אמ"ן להשתתף בתועבה הזו, והגמגום של אגפים בשמאל הישראלי אל מול התועבה הזו, הוא ביטוי של בלבול מוסרי עמוק ביחס למושגים של טוב ורע, מוסר וצדק, לאומיות וזהות יהודית. על זה צריכה להתמקד עיקר תשומת הלב שלנו: להעניק מטען מוסרי יהודי לחייל בן 18 שמתגייס למערכת הזו ומעולם לא למד על מוסר אחר מלבד 'מוסר פרוגרסיבי'. זה צריך להיות הלקח העיקרי מיצירת הסרט הזה. בידינו הדבר.