לחזור על הראשונות

צריך לחזור על הדברים האלה אלף פעמים עד שיוטמעו.
1. בתפיסה הפרוגרסיבית מי שנתפס חלש, מדוכא, קורבן ומסכן- הוא הצודק והמוסרי.
2. התפיסה הפרוגרסיבית מפרקת זהויות. לאומית, משפחתית ואישית. כל זהות מוגדרת מעצם קיומה היא פוגענית.
בהיעדר אמת-מוסר כלשהי לבחינה אובייקטיבית מה שנשאר זה רק לתת בונוס טהרני למי שנתפס כנחות ומסכן.
כך מעוצבים כל מוקדי עיצוב התודעה המשפיעים עלינו ללא הרף.
אי אפשר לברוח מחיידק באוויר אלא אם כן מתחסנים מפניו. (זה מה שעושים בקבוצה הזאת..)
כך מעוצבת צמרת הצבא, בית המשפט, האקדמיה, אלפי ארגוני חברה אזרחית וכד׳
המשמעות המתבקשת מהדברים הללו היא שכל מי שייתפס כבעל זהות מובחנת שאינה מדוכאת, הוא האויב האולטימטיבי.
הוא מאיים על ההגמוניה.
הוא לא נכנע לתכתיבים התרבותיים.
הוא לוקח את החברה לאחור ולא לעבר הקידמה ולכן הוא ראוי לסקילה בכיכר העיר. כפשוטו.
✅אם הוא מתעדף זהות לאומית על ידי הקמת גדר שתמנע מסתננים להגיע ארצה- הוא אויב.
✅אם הוא מנהיג מחנה לאומי המורכב ממסורתיים, דתיים וחרדים- הוא אויב.
✅אם הוא בעד ערכי משפחה מסורתיים- הוא אויב.
✅אם הוא מתנגד להסללת ילדים רכים לניתוחים לשינוי מין- הוא אויב.
✅אם הוא מפקד קרבי, לוחמני המעוניין להביס את האויב והוא לא מוכן לסכן את חיי חייליו שלא לצורך- הוא אויב.
ועוד שלל דוגמאות.
לא להתבלבל, לא יוציאו אותו להורג, אבל יתייחסו לדעותיו כאל פשע שנאה.
הוא יוקע, יירמס, יולעג, יוכפש עד שיירד מהבמה.
האלימות הרי מותרת כאשר מדובר במלחמת בני האור בבני החושך. (חפשו מהי ״סובלנות דכאנית״).
זה נשמע לכם מוגזם ? מוזמנים לחפש דוגמאות להצגת ה״אויב״ הזה כראוי, ולגיטימי. אולי תמצאו משהו אנקדוטאלי, וודאי לא שיטתי.
כך באקדמיה, בתקשורת וכו׳
בחשיבה הפרוגרסיבית יש רק שני מצבים. אויב או אוהב. שחור או לבן, רע או טוב.
וכדי לנצח אתה חייב להציג את בר הפלוגתא שלך כדמון וכשטן.
זאת נקודת הפתיחה לכל בירור ודיון של כל נושא. כך צריך לגשת בתחילה לבחינת הדברים.
וכך גם נדרש להביט בבגרות על כל מיני ״סערות״ ו״פרשיות מזעזעות ומטלטלות״ ללא נפילה לחושך המוסרי והאינטלקטואלי שרוצים למשוך אותנו אליו בכוח.
אל תיפלו לבור הביוב הזה.
אל תתפלשו בבוץ המזוהם, אלא אם כן יש בכוחכם להאיר דברים בשכל ישר ופוקח עיניים.
ודי לחכימא ברמיזא.