כיצד מזהים מניפולציה רגשית בשיח הציבורי

כיצד נזהה מניפולציה..?
תרבות אפשר לנתח בשתי צורות.
על ידי מבט מלמעלה, כלומר אחיזה בשורשי התפיסות ואז לחפש את אופני הביטוי שלה.
ואפשר גם על ידי מבט מלמטה, כלומר זיהוי וחיבור של מאפיינים רבים לכדי תמונה אחת שלימה.
כמובן שהכי יעיל זה לעשות גם וגם. להבין את התפיסות והרעיונות לעומק וגם לתרגם ולזהות את אופני הביטוי שלהם.
בתרבות הפוסט-מודרנית בה השכל והרציונאליות נזרקו לפח האשפה, מי שצודק ומקבל בונוס זה בעיקר מי שטוען לחוסר צדק, לעוול, ולפגיעה ברגשות.
הרגשות והתחושות (הסובייקטיביות כמובן) קיבלו העצמה וניפוח והן נמצאות באינפלציה הולכת וגוברת.
זה הפך להיות המדד המנצח בהכרעה בויכוח !
השיח נהיה מאוד אינפנטילי ומגוחך ואם הזלת דמעה, בכלל אי אפשר להתמודד איתך. ניצחת !
דוגמאות:
1. מסתננים יוצגו כפליטים ומי שיוצג בפרונט יהיו כמובן ילדיהם. איזה יכולת יש לנבחר ציבור מול עיני ילד בוכיות העומד לפני גירוש ? לא פשוט.
כמובן, שגם ניצולי שואה יגויסו למניפולציה הזאת והם יזכירו לנו שבתור עם שעבר שואה אסור לנו לגרש פליטים.. (לא גנבי גבול, מסתננים, תומכי המשטר האריתראי, אלא פליטים..).
2. בכל תמונת מאבק בטרור של צהל, אחרי כל פעולה כירורגית כמה שתהיה, יוצגו תמיד ילדים שנפגעו או נשים זקנות בלבוש מסורתי. שוב, מדוכאים.
3. ״שליש מילדי ישראל עניים״ כותרת מכובסת החוזרת אחת לרבעון בערך כדי לקדם כלכלה סוציאליסטית ולנגח ממשלה לאומית. (חפשו במאמר בהשילוח של עמיעד כהן האם אכן שליש מילדי ישראל עניים. ספויילר- לא !).
4. האשה תמיד תצא עם ידה על העליונה בתלונה משפטית או בדרך ההצגה התקשורתית. עוד לפני בחינה עניינית ולא משנה עד כמה נראה מחקרים על כך שהאלימות בין בני זוג היא סימטרית.
ומכאן לדבר המשעשע הבא שפורסם אמש.
אתמול פורסם באתר החרדי ״כיכר השבת״ שאהרון ברק חשף כי בעברו היה כל כך דתי עד שנהג לכסות את ראשו בזמן המקלחת..
בשיחה עם עיתונאי חרדי הוא חשף את התפילין שלו שקיבל מאביו בבר מצוה וששרדו את השואה ובין היתר סיפר שבילדותו התקלח עם כיסוי ראש.
אמיתי לגמרי..
עכשיו אחרי שחייכתם היות וזה נשמע מופרך לחלוטין, צאו מתוך נקודת מוצא שזה אכן נכון. מופרך לגמרי אבל נכון. אין צורך לתקוף את השטות הזו דרך ויכוח שלעולם לא ייפתר, האם כך היה או לא.
מה הקשר לפועלו הציבורי של האיש אהרון ברק ???
בחינת האדם רק במימד הפרטי היא כל כך אינפנטילית והזויה עד שהיא מביאה רבים לבחון את נבחרי הציבור רק כאנשים פרטיים, עד כמה הם שומרים מצוות או לא, עד כמה הם סימפטיים וכד׳
נבחר ציבור, כשם תפקידו, צריך להיבחן על פי התועלת שלו לסיפור הגדול, הלאומי, הזהותי, הייחודי של הציבור ולא רק האם הוא אוכל כשר או מניח תפילין.
זה גם חשוב, אבל זה משני. בטח כשמדברים על מדיניות לאומית.
ולסיום רק נזכיר שמי שסיפר את הסיפור הזה היה אביו של העיתונאי אריה ארליך שפירסם בהתרגשות משתפכת, לא מזמן את הנחת התפילין של אהרון ברק. והשבוע אף כתב בטוויטר: ״הגיע זמן גנץ״.
גנץ כן או לא, זה בכלל לא הסיפור פה, שכל אחד יחליט בעצמו, אבל השיקולים צריכים להיות קצת יותר ענייניים ובוגרים. קצת..