״כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי..״ (ישעיהו נ״ד, יז׳)
״המלחמה היא בשפה״, נוהגים לומר בפוסטמודרניזם.
כלומר, הלשון היא כלי מלחמה עוצמתי לעיצוב תרבותי ולניגוח ארסיים דרך מה שקרוי ״פוליטיקלי קורקט״.
אנחנו מתפללים שכלי מלחמה פיסיים לא ינצחונו, אך גם בזירה הרעיונית התודעתית – (לשון) אנו במלחמה גדולה.
גדולה ומתוחכמת לא פחות.
כשידממו כלי המלחמה מתישהו, הקרב התרבותי הזה עוד יימשך.
בעבר זה היה ברור יותר. רק חיזוק צדקת דרכנו על הארץ הזאת, לכאורה.
אך היום המלחמה הזאת מאתגרת שבעתיים ומצריכה לימוד ועיסוק שיטתיים.
היא מצריכה אחיזה בעולם רוחני, תרבותי, ציבורי, וגם בטחוני כדי להיות רלוונטי בקרב הזה.
ברי הפלוגתא התרבותיים משתמשים באותם מושגים ואותה טרמינולוגיה זהה לשלנו.
הם משתמשים בערכינו, נגדנו. כאילו מקדמים מחלה אוטואימונית. אנו מזיקים לעצמנו בלי להיות מודעים לכך.
הפרוגרס מדבר בשפה שאנחנו מכירים לכאורה ומזדהים עימה, אך הוא מחזיק במילון אחר לגמרי.
הוא מושך אותנו בלשון ומסמא את עיננו לראות את הכשלים הלוגיים והערכיים בדבריו ובמעשיו.
הוא טוען בשם ערכים, אחדות, ערבות הדדית וחמלה, הוא מצטט פתאום פסוקים נשכחים לאחר שלא איפשר לתפילת כל נדרי צנועה להתקיים בלב ת״א.
הוא מדבר על ״פדיון שבויים״ שהינה מצווה גדולה ביהדות כאילו אין שיקולים לאומיים אחרים.
הוא מהלך אימים על מי שלא יקבל את דרישותיו והכל במתק שפתיים כובש.
הוא קורא ל״תיקון חברתי״ אך לא חוזר בו מדרכיו כלל, ועוד ועוד.
כך, נופלים בפח צדיקים וטהורים שאינם מעלים על דעתם שמישהו עושה עליהם סיבוב.
הם מיד אומרים ״הרי מדובר ביהודים, בעלי נשמה גדולה שהנה סוף סוף הוכח שיוצאת החוצה..״
על כך נתפלל, שלצד כלי המלחמה אותם נכריע ונביס, נוכל גם באומץ להילחם בלשון החלקלקה המתעתעת. בקור רוח, ללא שנאה וללא חרון אף. ברגישות, ובנחישות גדולה ובדרישה ברורה לאמת !
״כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי..״
מחוץ, אך גם מבית.
שבת שלום.
