א. חלון ראווה של הסכמות רחבות
זה תמיד מתחיל כסיפור של 'הסכמות רחבות'. מי לא נגד אלימות של גברים בכלל, ובני זוג בפרט, נגד נשים? מי לא בעד להילחם בכל הכוח נגד אלימות כזו? זוהי תופעה פסולה על פי כל תפיסה ומחנה, שמרני או ליברלי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני. נמצא סוף סוף נושא עם הסכמות רחבות מקיר לקיר שאפשר להילחם עליו.
אך זכרו את כלל הברזל הבא: בעידן שלנו, המסרים הכי קוטביים ושנויים במחלוקת מסתתרים לא בתיאוריה המוסרית כשלעצמה, שם מציגים בחלון הראווה קונצנזוס מוחלט ('אלימות כלפי נשים זה רע'), אלא בהטעיה, הטיה ותעתוע ביחס למצב החברתי הקיים ('האלימות כלפי נשים היא מגפה בכל החברה'). על ידי הינדוס הבנת המצב הקיים, מהנדסים תפיסת עולם.
מדוע "המקום הכי מסוכן עבור נשים הוא הבית שלהן" הפך להיות גם השנה למסר הכי מהודהד על ידי מרכזי ארגוני נשים?
ב. שיטת השקשוקה
אז אחרי הלבביות של ההסכמות הרחבות, הסדקים ביחס לסוגיית האלימות כלפי נשים בישראל מתחילים להתגלות. כי המסר סביב הנושא הלכאורה כל כך מובן מאליו הזה הוא לא שיש באופן כללי בעיית אלימות הדורשת פתרון חינוכי, קהילתי ופלילי (שזה באמת קונצנזוס), אלא שיש תופעה חריגה וייחודית של אלימות גברית דווקא כלפי נשים בכלל ובנות זוגם בפרט, ושהמרחב הזוגי והביתי הוא חממה של אלימות כזו.
אך אין שקר גדול מזה. פשוט תעשו גוגל וחפשו את הנתונים בלי ההסתרה, הטיוח והתעתוע. הרוב המכריע של הרציחות בישראל קשור לאלימות בחברה הערבית השבטית. הרוב המכריע של הרציחות בישראל מתרחש בין גברים. תבדקו כמה נשים בישראל נרצחו על ידי בני זוג יהודים בשנה. המספר שואף לאפס. אי אפשר לקרוא לזה תופעה חברתית.
אז למה ארגוני נשים מהדהדים מסרים שקריים, שיש בעם ישראל מגפת אלימות של גברים כלפי בנות זוגם? למה הם נלחמים נגד גברים יהודים המוציאים רשיון לנשק כדי להגן על משפחתם? למה הם הפכו את הגברים לאויב?
מדוע "המקום הכי מסוכן עבור נשים הוא הבית שלהן" הפך להיות גם השנה למסר הכי מהודהד על ידי מרכזי ארגוני נשים, כמו מרכז רקמן למעמד האשה באוניברסיטת בר אילן וארגון הנשים ויצ"ו?
ג. תמונת מצב משרתת תפיסת עולם
השקשוקה והשימוש הסלקטיבי והמתעתע בנתונים נועדו לשרת ולקבע תפיסת עולם ביחס לבית ולמשפחה, וליחס בין גברים ונשים בחברה האנושית.
אי אפשר להבין את פשר הניסיון הזה להציג תמונת מצב שקרית בלי להבין מהו הפמיניזם הרדיקלי. כבר יובל שנים שהפמיניזם הרדיקלי מנסה לשכנע אותנו שהסיבה לכך שנשים עדיין לא חופשיות, משוחררות, מאושרות ומסופקות, היא שמוסד הזוגיות והמשפחה הוא מדכא ואלים, שזוגיות בין איש לאשה היא אלימה מעצם מהותה, שאלימות כלפי נשים טמונה בעצמיותה של הגבריות, שגברים המציאו את מוסד המשפחה והזוגיות כדי לדכא נשים, ושנשים שבוחרות להיכנס למערכות יחסים כאלה הן קורבנות שחיות בתודעה כוזבת.
כבר יובל שנים מנסים לשכנע אותנו שגבריות היא במהותה אלימה ורעילה, ושהגברים משתמשים בכוחם לא כדי להגן ולשמור על נשיהם ומשפחותיהם מפני איומים ואויבים, אלא המציאו אויבים ואיומים אלה כדי להצדיק את כוחניותם. וכך, לדידם, במצב המדיני שלנו היום האויב הוא הצבא ולא החמאס.
כבר יובל שנים שהפמיניזם הרדיקלי פושט צורה ולובש צורה, קם כל פעם מחדש לתחייה ומנסה לייצר תסיסה מרירה, מרד ומהפכה, כדי להחריב את תודעת הזוגיות והמשפחה שהחברה מתעקשת לחיות ולשגשג בתוכה.
אבל בוודאי תשאלו: הרי רוב האנשים המדברים על האלימות כלפי נשים אינם מאמינים בתפיסות האלה?
את כל זה אפשר למזער ואף לתקן, אם נסכים לוותר על ה'הסכמות הרחבות' ולהיאבק נגד האג'נדות הרעילות האלה
ד. איך תפיסות קצה מחלחלות לציבור?
נכון. רוב הציבור אינו קונה את תפיסת העולם הזו. הרוב המכריע של הנשים רואות בבית, במשפחה ובזוגיות מרחב של תמיכה והגנה, לא מרחב של דיכוי ואלימות. רוב הנשים מתעקשות לראות בכוחם של הגברים מקור הגנה ולא דיכוי. מה שמובא בסעיף ג' שלעיל כתוב בספרים ובמאמרים של אותו זרם פמיניסטי רדיקלי, אך הוא קיצוני ומופרך מכדי לגרוף תמיכה ציבורית, אפילו בקרב הציבור הליברלי.
אז צריך לשקשק את הנתונים. לערבב את המציאות. להציג מיצג שווא דרך קמפיינים, סלוגנים, סיפורים מזעזעים, סרטונים, נתונים מעוותים – שיש בעיה אמיתית וקיצונית של גברים אלימים כלפי בנות זוגם, והיא נמצאת בכל מקום. ככה רותמים לא רק את הציבור הליברלי, אלא גם את הציבור השמרני והדתי. כי הרי כולם נגד אלימות.
ואותן נשים שבאמת חוו מקרים קשים וטראומות מתגייסות למאבק, משוכנעות שהבעיה שלהן איננה נקודתית אלא ממסדית וכוללת, ומעגל המשתכנעים מתרחב.
כך התפיסה החברתית הכי זדונית, מרושעת ומופרכת ששמעתם בכל ימי חייכם הופכת להיות קונצנזוס. אנשים נרתמים בלי להבין לְמה הם נרתמים. זה מייצר תסיסה רעילה, המתחילה לחלחל אט אט כמו טפטפת אל תוך החברה והנפש. זה מייצר ניכור כלפי גברים ומסית נגד גבריות, מפרק משפחות, מרתיע רווקים וזוגות, הורס את המרקם הבריא של החברה וגורם להרבה מאוד צער בעולם.
אך את כל זה אפשר למזער ואף לתקן, אם נסכים לוותר על ה'הסכמות הרחבות' ולהיאבק נגד האג'נדות הרעילות האלה.
ה. בחזרה להסכמות רחבות
זה תמיד נגמר בהסכמות רחבות. אחרי שמקלפים את השקרים, את התעתוע, את השקשוקה של הנתונים, את חלון הראווה המזעזע, אחרי שפוגשים את המטרה האמיתית של התפיסות הפרוגרסיביות המנסות לנהל את עולמנו, אחרי שמוכנים להיאבק נגד מנגנוני הפירוק בלי פחד מה'קיטוב', אחרי שמשתחררים נפשית ותודעתית מהארגונים האקטיביסטיים הרדיקליים המנסים בכל כוחם לטמטם את חיינו ולפרק את זהותנו, אחרי ששבים אל עצמנו, אל זהותנו, אל גבריותנו ונשיותנו – חוזרים להסכמות רחבות. אבל הפעם זה לא חלון הראווה. זה אנחנו.
קראו את מאמר ההמשך:
