"זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט."
כך כתב עמוס עוז לאחר הפסדו הראשון של בנימין נתניהו בבחירות.
לכאורה זו הייתה מטאפורה ספרותית. בפועל, היא חשפה תפיסת עולם עמוקה.
הקומפרסור מעולם לא היה האיש נתניהו. הקומפרסור היה עצם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות.
ומאז, למרות שתפיסות השמאל הוכחו שוב ושוב כהרסניות ושגויות, שום דבר לא השתנה.
א. הכול עניין של מסגור
בימים האחרונים אנו שומעים ללא הרף על 'בליץ החקיקה' של הקואליציה.
הכנסת מתקרבת לסיום כהונתה, והממשלה מנסה להעביר שורת חוקים לפני הבחירות – תופעה מוכרת בכל מערכת פוליטית.
אבל בתקשורת הדברים ממוסגרים מיד כחבילת חוקים 'שנויים מאוד במחלוקת', וכהוכחה לכך שהממשלה עסוקה בעיקר בעצמה.
אין שום פסול בביקורת על השלטון.
השאלה היא תמיד כיצד נראו הדברים בעבר — האם אותה ביקורת מופעלת באותה עוצמה כלפי כל ממשלה – או שעוצמת הרעש נקבעת לפי זהות הממשלה.
כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח
ב. זוכרים את ממשלת האיחוי, שינוי וריפוי של בנט־לפיד?
בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב כמה היו אלה "ימים של שקט".
מספרים לנו על ממשלה שעסקה רק בעשייה, שלא פילגה, שלא חיפשה לעורר מחלוקות, ושפעלה למען המדינה.
אבל האם באמת היה שקט?
לקראת סיום כהונתה, כאשר הכנסת כבר הייתה משותקת לקראת בחירות, ממשלת המעבר קיבלה שורת החלטות דרמטיות: אישור הסכם הגבול הימי עם לבנון, מינוי הרצי הלוי לרמטכ"ל, ואישור מינויו של מני מזוז ליו"ר הוועדה למינוי בכירים.
אפשר לתמוך בהחלטות הללו ואפשר להתנגד להן.
אבל בלט העדרו של רעש ציבורי בעוצמה הדומה לזו שמלווה כמעט כל מהלך של ממשלת ימין.
לא קומפרסור. בקושי קטנוע.
ג. גם על עצם הקמת הממשלה היה שקט
ממשלת בנט־לפיד הוקמה לאחר ניפוץ כל נורמה דמוקרטית לרסיסים.
לאחר הפרת הבטחות בחירות, על חודו של קול, בקואליציה של שמונה מפלגות חסרות זהות משותפת, ובהן גם מפלגה ערבית.
ראש הממשלה הראשון עמד בראש מפלגה של שישה מנדטים בלבד.
האם מהדורות החדשות נפתחו מדי ערב בשאלה כיצד אדם שקיבל כחמישה אחוזים מקולות הבוחרים מכהן כראש ממשלה?
האם נשמעו ללא הפסקה זעקות על 'רמיסת הדמוקרטיה'?
מעט מאוד.
הרי מלמדים אותנו שתפקידה של התקשורת הוא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.
אבל כלב שמירה נבחן דווקא ברגעים שבהם הוא בוחר שלא לנבוח.
ד. מי קובע את עוצמת הווליום?
ממשלת המחנה הלאומי הנוכחית לא זכתה אפילו ליום אחד של חסד.
עוד לפני שהושבעה כבר החלו הפגנות סוערות באמצעות מערכות משומנות המתמחות בגיוס משאבים וקידום כאוס.
המחאה כשלעצמה היא לגיטימית.
אבל אי אפשר להתעלם מהדרך שבה סוקרה.
במקרים רבים התקשורת לא הסתפקה רק בדיווח על האירועים, אלא גם קבעה את עוצמתם.
זכרו, לא (תמיד) הממשלה קובעת את סדר היום.
לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור.
לעיתים מי שמחזיק במגפון הוא זה שקובע כמה חזק יישמע הקומפרסור
ה. לא המעשים – אלא המבצעים
כעת, ככל שמתקרבות הבחירות, הווליום שוב עולה.
שוב מדברים על "הממשלה הגרועה בהיסטוריה", שכל החלטה שלה מסוכנת לדמוקרטיה ושכל צעד שלה נובע משיקולים פוליטיים בלבד.
אפשר לחלוק על מדיניות הממשלה.
אפשר גם לבקר אותה בחריפות.
אבל קשה להתעלם מהפער.
כשממשלת שמאל מקבלת החלטות דרמטיות – השיח מתמקד במורכבות.
כשממשלת המחנה הלאומי מקבלת החלטות – השיח עובר מיד לשאלת הלגיטימיות שלה.
אותה החלטה, אותה דמוקרטיה, אותו חוק.
רק ממשלה אחרת.
עמוס עוז צדק, היה באמת קומפרסור.
רק שהוא לא עמד מתחת לחלון שלו.
הוא הרעיש בראשם של כל מי שלא השלימו עם העובדה שהמחנה הלאומי ניצח בבחירות, ובוחר שוב ושוב בזהותו היהודית.
ומאז, בכל פעם שהמחנה הלאומי מנצח – מישהו דואג להפעיל את הקומפרסור מחדש.
בקיצור, השאלה איננה מי מרעיש. השאלה היא מי מחזיק את היד על כפתור ההפעלה.