המאמר נכתב בעקבות הדברים שפרסם יהושע שני - לקריאה לחצו כאן
יש פיל בחדר, והגיע הזמן לדבר עליו בקור רוח, בהיצמדות לעובדות ובטונים נמוכים.
ללא מניפולציות וללא סתימת פיות וזעקות פופוליסטיות על גזענות ושנאה.
אין לנו פריבילגיה כזו לאחר השבעה באוקטובר, לאחר המחיר הלאומי והפרטי ששילמנו.
הפיל שבחדר הוא המורכבות הביטחונית המושתקת ביחסים שבין מדינת ישראל לבין החברה הערבית בישראל, והמשמעות שלה דווקא במערכות הרגישות ביותר של המדינה.
צריך לומר ביושר: אזרח ערבי אינו אויב מעצם היותו ערבי. כפי שכל אזרח אחר אינו טוב או רע לאור זהותו בלבד.
אלפי רופאים ורופאות, אחיות, אחים ואנשי צוות ערבים מטפלים ביהודים ובערבים במסירות ומצילים חיים. יהיה זה עלבון לאינטליגנציה אם נמחק את העובדה הזאת, ואסור לנו להטיל כתם קולקטיבי על ציבור שלם.
אבל, באותה מידה, אסור לנו להיות תמימים.
כל תופעה צריכה להיבחן בשכל, בשקיפות ובפקיחת עיניים לרווחה. עלינו להביט למציאות בעיניים, לראות אותה כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה.
לא גזענות, אחריות. לא הכללה, בדיקה ופיקוח. לא שנאה, ביטחון
ישנה שאלה שאיש כמעט אינו מעז לשאול בקול, שמא יותקף בחמת זעם:
מדוע כשמדובר במערכות הביטחוניות הרגישות ביותר, כולנו מבינים בפשטות שקיימים שיקולים מיוחדים של סיווג ביטחוני, נאמנות, חשיפה למידע וסיכון?
האם מישהו היה מעלה על דעתו לוותר על בדיקות ביטחוניות מחמירות למי שמבקש להגיע למקומות הרגישים ביותר בצה״ל או ליחידות מודיעין כמו 8200, רק משום שאסור 'להפלות'?
ברור שלא.
במערכות שבהן מופקדים בידי אדם סודות מדינה, יכולות אסטרטגיות ומידע העלול לסכן חיי אדם - מדינה נורמלית וחפצת חיים בודקת, מסווגת ומנהלת סיכונים.
ואם מישהו ייעלב מכך, תהיה זו עדות להשחתה התרבותית שיש מי שמתעקשים לדרדר אותנו אליה.
נשאלת השאלה: מדוע העיקרון הזה של בחינה מדוקדקת של רקע, נאמנות, יושרה ומוסר - נעלם כשאנחנו עוברים למערכות אזרחיות רגישות?
כאשר חייל שנפצע קשה בקרב מגיע לבית חולים כשהוא מורדם, מונשם, שרוף, חסר יכולת להגן על עצמו - האם אין למדינה חובה לחשוב גם על ביטחונו?
כאשר מובילים טנקים וכלים צבאיים אל החזית בשעת מלחמה, האם לא צריך לבדוק מי נחשף למיקום הכלים, ליעדם ולתנועת הכוחות ומהו פוטנציאל הנזק שעלול להיגרם מכך?
כאשר עובדים מקבלים גישה לתשתיות קריטיות, מתקנים רגישים או מידע בעל משמעות ביטחונית, האם עצם העלאת שאלת הסיכון היא 'גזענות'?
בעיניי התשובה ברורה:
לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם.
לא כל ערבי הוא סכנה, אבל אסור למדינת ישראל להתעלם מסיכונים רק משום שלא נעים לדבר עליהם
הבדיקה צריכה להיות עניינית, מקצועית, חוקית ומבוססת סיכון, לא התנכלות לאדם בגלל מוצאו.
יודגש: אם, תיאורטית, יש פשיעה ואנרכיזם באזור גאוגרפי ספציפי בארץ, שבו חיים יהודים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, ארמנים, נוצרים או כל עדה אחרת, אסור לנו להתעלם מכך. אם זוהי המציאות, יש להתמודד איתה. לא נעצום עיניים כי מדובר ב... - השלימו את החסר.
בכל דיון, העובדות הסטטיסטיות צריכות לדבר בראש ובראשונה. אח"כ נוכל להתווכח על הסיבות למציאות הזו.
אבל קודם כל עובדות, ללא משוא פנים וללא פופוליזם. שוב, את מחירי הנזקים הללו שילמנו כבר בריבית דריבית בשבעה באוקטובר.
במקביל, הגיע הזמן לחשוב לטווח ארוך. זוהי רק קריאת כיוון ולא תוכנית עבודה סדורה, אבל מדינת ישראל צריכה לחשוב על הקמת תוכנית לאומית לעידוד ולהעדפה של חיילים משוחררים בלימודי רפואה, סיעוד ומקצועות הבריאות.
מלגות משמעותיות, מסלולים ייעודיים, סיוע בשכר הלימוד ותמריצים להשתלבות בבתי החולים ובמערכת הציבורית.
מי שסיכן את חייו למען המדינה - זכאי לקבל מהמדינה הזדמנות משמעותית להיות בין אלה המטפלים בחייליה ובאזרחיה.
ראוי כמובן להוקיר רופא ערבי שמציל חיים. חובה לכבד אחות ערבייה שעושה את עבודתה במסירות. ובאותה נשימה, אפשר וחובה לדרוש ממדינת ישראל לנהל סיכונים במקומות שבהם חיי חיילינו וביטחון המדינה מונחים על הכף.
לא גזענות, אחריות.
לא הכללה, בדיקה ופיקוח.
לא שנאה, ביטחון.
זה הפיל שבחדר. והגיע הזמן שנפסיק לחשוש מלדבר עליו.
בהפוך על הפוך, דווקא חסרונו של עיסוק ענייני וראוי בתופעות בעייתיות גורם למבט קולקטיבי ומכליל, העושה עוול עם מי שראוי ליחס מכבד.
