האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו מורכב כמו כל סוגיה ציבורית. והדרך להתבונן בו מורכבת מהרבה מאוד ‘פרדיגמות חשיבה׳ שיש לכלול את כולן יחד בצורה רב מימדית ולא חלקית.
לפניכם הניתוח הסובייקטיבי שלי:
א. יש לעשות אבחנה מוחלטת בין אירוע פרטי לאירוע ציבורי. כשאדם עושה נזק במימד הפרטי אפשר לסגור זאת בהידברות ובפשרה. אך כשמדובר בסוגיות ציבוריות הנזק הרבה יותר גדול, וההשלכות הן ברמה הלאומית והביטחונית, החשבון אחר לגמרי. גם ברמה הפרטית לא תמיד סוגרים דברים בהידברות. פנה אליי חבר שקבלן בניין רימה אותו ועשה עבירות בנייה חמורות. הוא התייעץ עימי כיצד להגיב. לא יעצתי לו לשבת איתו לקפה ומאפה ולהאמין בטוב שבו עד שיעשה תשובה שלמה מאהבה. אם ברמה הפרטית אדם לא פועל כך מול נזקים שנגרמים לו, למה כשהדברים מגיעים לרמה הציבורית, פתאום יש כזו הכלה וסובלנות על הנזק?
יכול להיות שהסיבה להכלת הנזק הציבורי זה לא ניסיון לקירוב והידברות אלא משהו אחר?
ב. אהבת ישראל- אהבת ישראל הינה ערך מאוד חשוב. אבל גם כאן חשוב למסגר את האירוע בפן הציבורי ולא בפן הפרטי בלבד. אם אתה דואג לפן הפרטי של הביריונים שעושים את הנזק, ומאפשר להם לפגוע במדינה ובאזרחי ישראל- אין כאן שום אהבת ישראל. אהבת ישראל כוללת גם הגנה על הקורבנות ולא רק קירוב פרטני לביריונים. גם לפדופיל שהיה פוגע בילדים היינו מאפשרים חופש פעולה בשם אהבת ישראל הפרטנית כלפיו?
אז מדוע כשזה נוגע לסוגיות ציבוריות לפתע אהבת ישראל מאפשרת פגיעה באזרחים?
זה נכון שחושך לא מגרשים במקלות, אבל בבריונים לא מטפלים עם פנס.
יכול להיות שאהבת ישראל זה לא הערך המרכזי שגורם להכלת האירוע?
יכול להיות שהסיבה להכלת הנזק הציבורי זה לא ניסיון לקירוב והידברות אלא משהו אחר?
ג. ״אבל יש לו כוונות טובות״- ראשית, לכולם יש כוונות טובות. אף אחד לא קם בבוקר עם צחוק מרושע, שנאת בני אדם ורצון מודע להזיק. בסוף צריך לבחון גם נזק פרטי וציבורי. יכול להיות אדם ששודד בנק כדי לסייע למשפחתו. האם יש לו כוונות טובות? כן. אבל המעשים רעים. ויש נזק. לכן מכניסים לכלא עבריינים גם כשיש להם כוונות טובות.
לו יצוייר שר שגנב כסף מהקופה הציבורית כדי לתת לעמותות החסד שלו, האם נגיד שיש לו כוונות טובות וצריך לסלוח לו, או שנדרוש להעמיד אותו למשפט?
יכול להיות שהכלת האירוע כאן היא לא מתוך אמונה תמימה בכוונות הטובות?
ד. לימוד זכות – בואו נדמיין נערי גבעות צועקים על הרמטכ״ל שהוא רוצח. האם הייתה שתיקה רבנית בנושא? האם היו מלמדים עליהם זכות או שמא מגנים אותם?
מדוע כשאנשים רבים מהשמאל קוראים לראש הממשלה שהוא רוצח, כי רצח את החטופים ישנה שתיקה רבתי?
ארגון ׳צהר׳ הוקם בעקבות ה״קרע בעם״ שהיה בעקבות רצח רבין ז״ל וגם בגלל ההסתה לרצח. מדוע כאשר יש הסתה נגד ראש ממשלה מהימין , ארגוני הרבנים הליברליים שותקים? יכול להיות שסיבת הקמתם לא הייתה ״השסעים בעם״?
ה. יש ארגונים שקוראים לעצמם א-פוליטיים, שכל היום עסוקים בביקורת נגד הממשלה והקואליציה (מתוך הדגשה ש״זה לא עניין של ימין ושמאל״ כמובן..) ומסבירים לנו בשיח ניאו-מרקסיסטי איך הפוליטיקאים שנבחרו כל הזמן מנסים להכניע את הציבור הלא נבחר ולנצח אותו (ולא לחשוב למשל שהם רוצים לנהל מדיניות שלמענה נבחרו). הם אפילו המציאו ביטוי מבריק- ״לעבור מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הכנסת אורחים״.
ואני שואל אותם, השימוש של ארנון בן דוד בכח הבלתי מוגבל שלו בעובדי ההסתדרות לשתק את המשק בגלל מחאה פוליטית (כפי שפסק בית הדין לעבודה), זו לא פוליטיקה של הכנעה? זה שיא ההכנעה. זוהי בריונות לשמה. זה ריסוק הדמוקרטיה. אז למה הם שותקים?
יכול להיות שהם מסכימים עם מטרות המחאה? יכול להיות שכל השיח הזה של ״פוליטיקה של הכנסת אורחים״ והצהרות שהם לא פוליטיים, זה קשקוש אחד גדול שמאחוריו עומד ארגון פוליטי עם אג׳דות פוליטיות? ולכן יש אנשים שמוחים נגדם- הממשלה, ואנשים שלא מוחים נגדם- ההסתדרות.
ו. ערך הממלכתיות- בעבר ערך הממלכתיות היה מקודש ואסור היה לפגוע בו. לכן קמה מפלגה שקראה לעצמה ׳המחנה הממלכתי׳ וערך הממלכתיות אף הוכנס לרוח צה״ל (מתוך חשש שהדתיים יסרבו פקודה בפינוי הבא), אלא שמי שרומס את הממלכתיות שבצורה הכי גסה אלו חלקים מהשמאל. מתעמתים עם המשטרה ומכנים אותה פוליטית, תוקפים קצינים התקפיים כדוגמת עופר וינטר וברק חירם, קוראים לסרבנות עקב רפורמה משפטית, לא מכבדים ממשלה בניהול טקס ממלכתי וכמובן משתקים את המשק בזמן מלחמה!
אם אנשי ימין או דתיים היו עושים דבר כזה, מה לדעתכם היו התגובות הציבוריות במחנה הלאומי והדתי?
יכול להיות שהסיפור כאן הוא לא ממלכתיות?
ז. כל המחאות של השמאל פוגעות באחדות העם בזמן מלחמה. למה אף אחד לא מוכיח אותם שהם גורמים לשסע בעם? למה רק הממשלה, הימין, הדתיים והחרדים גורמים לקרע בעם?
יכול להיות שהאחדות זה לא הסיפור כאן?
ח. לפני שאתם עוברים לסעיף הבא, תשהו רגע בשאלות האלו, הן חשובות מאוד.
הבעיה הגדולה היא כאשר ארגוני רבנים ומיזמי אחדות שבויים בפרדיגמות המשובשות האלו, ומנסים לעשות פשרה בין הבריון לקורבן, במקום להגן על הקורבן
ט. לדעתי התשובה היא מוסר העבדים ומוסר האדונים. לאדון מותר מה שלעבד אסור. לאליטה מותר מה שלאזרחים אסור. מי שהוא עם תודעת אדון, העבד לא יכול לשפוט אותו. העבד אפילו לא מצליח להרהר חלילה מלחשוב על האדון דברים רעים. ״הכוונות שלו טובות״. ״צריך לדון אותו לכף זכות״. ״צריך להבין אותם״. לא כמו הממשלה, נבחרי הציבור, הם מייצגים עבדים, המוסר שלהם רוצה להכניע את האליטה הצדיקה. הם מושחתים. לא ממלכתיים ומקצועיים כמו ארנון בן דוד שדואג במחאה שלו לממלכה או ׳אחים לנשק׳ שבסרבנותם דואגים לדמוקרטיה. העבדים לא דואגים לערכים נעלים וטהורים. אלא פועלים מתוך גסות ובהמיות. אליטה פועלת רק מהשכל.
עד כאן ההסבר איך האליטה רואה את עצמה ואיך היא מסבירה במוסר רלטיביסטי מדוע הכוונות שלה תמיד טובות והכוונות של הממשלה תמיד רעות.
הבעיה הגדולה היא כאשר ארגוני רבנים ומיזמי אחדות שבויים בפרדיגמות המשובשות האלו, ומנסים לעשות פשרה בין הבריון לקורבן, במקום להגן על הקורבן.
י. אז למה בכל זאת יש סיבה לאופטימיות?
כי העם מתעורר!
אזרחים רבים הלכו היום לעבודה וצפצפו על הבריון ארנון בן דוד.
ארגונים פנו לבית דין לעבודה ובג״ץ כדי לתבוע אותו. אזרחים אמיצים התקשרו לראש המועצה ודרשו ממנו לא לשבות. העבדים מתחילים להשתחרר מתודעת העבד, ומדברים בגובה העיניים עם האדון, ששוכח לפעמים שהקול שלו בקלפי שווה לכל אזרח. ושהוא צריך לשרת את הציבור, ולא לכפות עליו אג׳נדות פוליטיות מתוך עמדות כוח.
חובה למחות נגד האשמת הממשלה ברצח! זהו ביזיון שאין כדוגמתו, ואני מאוד מקווה שחלילה לא נגיע לרצח פוליטי.
ככל שהזמן חולף, הגבורה בעם גדלה. כל זה לא סותר את אהבת ישראל.
אפשר לעשות ׳קירוב׳ לעבריינים בכלא, יש הרי אגף תורני בדיוק בשביל זה.
