א. בתורת המלחמה, 'תיעול' היא פעולה בה אתה מאפשר לאויב לחדור לתא שטח מסוים, שם אתה מכיל אותו ואת כח תנופתו הרב, בזמן שאת שטח המפתח שלך אתה משאיר מוגן הרחק מהמקום אליו פיתית את האויב להיכנס.
האויב שחדר בקלות פנימה, מרגיש שהוא משיג הישגים, ורק בזמן מאוחר מידי הוא מבין שהוא נפל למלכודת וכוחו נוטרל.
את התורה הזאת מבין השמאל הפרוגרסיבי והדיפ-סטייט כבר שנים. כל האסטרטגיה שלהם מבוססת עליה.
להיכן הם מתעלים אותנו?
ב. בין פוליטיקה לבין פקידות
שטחי התיעול אליהם השמאל מפנה את כוחנו הם הזירה הפוליטית.
הוא נותן לנו למנות שרים, לחוקק חוקים. אבל דבר אחד הוא לא נותן ולא יתן – למנות פקידים.
מבחינתו העם ימנה שר ביטחון ואפילו ראש ממשלה, אבל ראש שב"כ, רמטכ"ל, פרקליט ראשי, יועמ"ש או שופט – זה יהרג ואל יעבור.
מהבחינה הזאת – מינוי האלוף זיני דווקא לראש שב"כ הינו דבר חשוב פי כמה יותר מכל מינוי פוליטי, אפילו כמעט ממש כמו ראש ממשלה!
היכולת של העם למנות ראש שב"כ לפי בחירתו זו שבירה של תקרת הזכוכית של הפקידות והדיפ-סטייט
למה?
כי היכולת של העם למנות ראש שב"כ לפי בחירתו זו שבירה של תקרת הזכוכית של הפקידות והדיפ-סטייט.
בפוליטיקה אנחנו כבר שולטים. בפקידות המבצעת אנחנו נשלטים.
ג. אם האלוף זיני היה ראש שב"כ – לא היה טבח
זה ברור. האלוף זיני מזמן כבר היה מנער ומיישר את המערכת.
ברור גם שהגישה הלוחמנית מבית המדרש של המוסר היהודי כבר מזמן הייתה מעלה יראה ומנוסה בלב כל אויבינו. כל פעם שפעלנו כך הכרענו במהרה.
יותר מכך, האלוף כתב במו ידיו דו"ח מפורט שחזה אחד לאחד והתווה מענה מונע לטבח שמחת תורה.
ויותר מכך – כל שמאלני יודע את זה. אם כך, מדוע הם שולפים נגד מינויו את כל הסכינים ועוד בטענות מופרכות כל כך? בגלל דבר אחד פשוט – מבחינת הפרוגרס, האויב הערבי אינו מהווה כלל איום, רק הזהות היא איום. וכדי להילחם בזהות הכל כשר.
ד. השטח החיוני – הסמכות למנות פקידות
זאת משימת דורנו. זה הביטוי המובהק ביותר של ריבונות – היכולת למנות ולפטר את באי-כוחו של העם.
כיום היכולת הזאת נשלטת כמעט בבלעדיות על ידי הדיפ-סטייט.
יש האומרים 'בפוליטיקה אנחנו מנצחים, בואו נתפשר ולפחות את הפקידות נשאיר להם'.
אולם יש באמירה זו טעות יסודית ושורשית ביותר – הביטוי של הריבונות הפוליטית איננה במושבים בכנסת, זה רק האמצעי, הביטוי המעשי של הריבונות הפוליטית היא היא היכולת למנות ולפטר פקידים.
להתפשר על זה משמעו לשלם משכנתא על בית אבל 'להתפשר' עם מישהו אחר שהוא זה שיקבל את הבית לגור בו. פשרה – אחד משלם אחד גר.
האם אנו רשאים 'להתפשר' על נצח ישראל? האם אנו רשאים להתפשר על דם חיילינו הנופלים בשם מוסר נוצרי הממומש על ידי פקידי המשפט, אלופים וביטחוניסטים פרוגרסיבים? האם אנחנו רשאים 'להתפשר' בשם הרוב היהודי במדינה שבג"ץ בכל כוחו מנסה למחוק?
מי נתן לנו את הסמכות להתפשר על פיקוח נפש של כלל ישראל?
למי שחי חיים בהם יש לו אחריות על עם ישראל ונצח ישראל – התשובה ברורה.
מינוי ראש השב"כ חשוב פי כמה ממינוי כל שר.
מינוי ראש השב"כ הוא מימוש הריבונות של הרוב היהודי, של עם ישראל.
נאחל לו כולנו בהצלחה. הצלחתו הצלחתנו.
רק מי שבטוח בריבונותו – מסוגל לדרוש אותה בתקיפות אך בנחת.
רק מי שבטוח בניצחון הטוב בטווח הארוך – מסוגל לפעול למענו. באמונה ובביטחון
ה. תודעת עבד ותודעת ריבון
מי שלוקחים לו את הריבונות והוא נשאר שווה נפש, כי הוא אומר 'אין לי מה לעשות, גם ככה זה לא יעזור', זה אומר שהוא עבד.
ריבון לא מתנהג ככה. אדם בתודעת ריבון מרגיש שאם לקחו לו את הסמכויות והחירויות הפוליטיות, את הקול בקלפי ואת היכולת לבטא את רצונו כחלק מהרוב היהודי הגדול, הרי זה טירוף דעת. זה משהו שאין הדעת סובלתו. זה פיצוץ גלקטי. לא יכול להיות שאנחנו ממשיכים לסדר היום.
ולא יכול להיות שהמשעבד גם מבקש ממני עוד להתנצל על עצם קיומי.
'משהו פה השתגע, ואני, באומץ רב, לא נותן לזה יותר לקרות!'
כשזה מה שעובר למישהו בראש כשהוא רואה את המציאות הפוליטית כיום, זה אומר שהוא עבר מתודעת עבד לתודעת ריבון.
ורק ככה זה יכול לעבוד.
למעננו. למען החיילים בחזית.
למען נצח ישראל.
ו. ואולי המינוי לא ייצא לפועל?
אז נכאב מאוד, ומיד נמשיך הלאה. אדם בוגר לא פועל בשום סוגיה עם לחץ דם גבוה, דופק מואץ ועם סטופר ביד להתקדמות המציאות כשהדברים לא תלויים בו.
הוא שומר על איזון ראוי בין השתדלות עצומה מבחינה אישית מצד אחד, ומצד שני הפנמה שייתכן והדברים יקרו אחרת.
בקיצור, נעשה את המוטל עלינו ונשאיר את השתלשלות הדברים לנצח ישראל.
רק מי שבטוח בריבונותו – מסוגל לדרוש אותה בתקיפות אך בנחת.
רק מי שבטוח בניצחון הטוב בטווח הארוך – מסוגל לפעול למענו. באמונה ובביטחון.
בע"ה.
