כשאתם רואים את מרדכי דוד חוסם יציאה מחניון "למען החטופים", אתם עשויים להתמלא בצחוק ובמבוכה גם יחד.
התחושה הראשונית הזו כתגובה למעשי מרדכי דוד יכולה ללמדנו רבות על הרבה מתפיסות חיינו שהופנמו עמוק בתוכנו.
יש משהו מבדח בבחור הצבעוני הזה, המעמיד לכולנו מראה לפני הפרצוף.
יש שהרגישו לא נוח עם הפרקטיקות של מרדכי. "זה לא משלנו"; "אלו מעשים בוטים ומפלגים"; "אנחנו לא נהיה כמוהם" (כמו אנשי מחאות קפלן) – יגידו.
ויש שהרגישו לא נוח בכיסאם מסיבה הפוכה בדיוק; כמו קול של גמד קטן בראש שעשה להם קצת 'מצפון': "איך לא חשבנו על זה קודם?"; "למה אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה?".
א. השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא, האם הפרקטיקות של מרדכי דוד כשרות או פסולות מעיקרן?
האם הן מוסריות?
לאחר שענינו על שאלה זו, נוכל לעבור לשאלות הבאות.
האם יש ערך לפעולותיו של מרדכי דוד גם אם נכשל במבחן התוצאה?
ב. האם מרדכי דוד הצליח לשכנע במעשיו את אנשי השמאל להפסיק להעניש את אזרחי ישראל ב'ימי זעם' ובחסימות? – לא בטוח.
האם הגרעין הקשה של המרד האזרחי בכסות השמירה על הדמוקרטיה או ׳ועדת חקירה ממלכתית׳ יחשוב פעמיים לפני שהוא חוסם את איילון? – אולי.
האם יש ערך לפעולותיו של מרדכי דוד גם אם נכשל במבחן התוצאה?
ג. בפרשת השבוע האחרונה למדנו עיקרון מוסרי חשוב ביותר. כשיעקב אבינו מבין שיש לו עסק עם לבן, שהוא בעצם שחור משחור בכל מהותו, נאמר: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא", ועל כך דרשו חז"ל: "אם לרמאות הוא בא – גם אני 'אחיו' בָּרמאות; ואם אדם כשר הוא – גם אני 'בן רבקה', אחותו הכשרה."
כיצד ייתכן שיעקב אבינו מעלה על דעתו להתנהג ברמאות?
אלא שאין לך מידה ומעשה שאין להם מקום. הכל תלוי בהקשר.
השקר יכול להיות המעשה הכשר ביותר כשהוא בהקשר הנכון של הזמן והמקום. האם היינו אוסרים על פולנים חסידי אומות העולם לשקר לקלגסי האס.אס. הבאים לחפש יהודים בביתם, משום שאסור לשקר וכי רמאות היא מידה מגונה? – ודאי שלא.
מי שיתנהג בטהרנות כזו הוא מושחת מוסרית.
דוגמה נוספת: אם אתה נמנע מלפעול בכוח מול אדם המכה סתם כך אדם אחר מכות נמרצות, כי "זה לא יפה להכות ואני לא רוצה להיות כמוהו" – אתה אדם מושחת לחלוטין.
כמובן, אינך צריך לירות לו כדור בבטן, אך מוטל עליך לעצור את האלימות גם באמצעות אלימות מצידך, שאיננה אלא לתועלת ולהצלה.
גם כריתת רגל יכולה להיות המעשה הנכון ביותר כשהיא נעשית בידי צוות רפואי המציל את חייו של לוחם פצוע.
מרדכי דוד הוא האזרח היחיד שקם, אמר "אינני מוכן להשלים עם ההתנהגות הזו" ועשה מעשה.
ד. איננו יודעים אם הפרקטיקות של מרדכי דוד השיגו את התוצאה, כי אחינו מהשמאל טרם הכריזו על יום שיבוש/מחאה/זעם מאז שמרדכי עלה למגרש. אך נראה שמשהו חדש התחיל.
מרדכי דוד הוא האזרח היחיד שקם, אמר "אינני מוכן להשלים עם ההתנהגות הזו" ועשה מעשה.
למרדכי הצעיר, בחזותו האותנטית וחסרת התואר האקדמי, ישנה הבריאות הנפשית החסרה כל כך לרבים מבוגרים ממנו ו'יפי תואר' אקדמי.
מרדכי הבין בפשטות, ללא סדנאות תוכן עמוקות, שיש כאלה שאין טעם לדבר איתם, ולפעמים אף אסור לדבר איתם, כדי לא לתת להם ולפשעיהם חשיבות ומקום.
בעולם הריאלי יש כאלה שאינם מבינים כשמדברים איתם, אך הם מבינים היטב כש'מסבירים להם' בפרקטיקות תואמות.
ה. האחריות על הסדר הציבורי היא של שלטון החוק – המשטרה ובית המשפט; וכיוון שחוסמי קפלן יודעים שלא יאונה להם כל רע, וגם אם ייפתח תיק הוא ייסגר במהרה, לא נותרה שום ברירה אלא לנהוג כלפיהם על פי הכללים שלהם עצמם.
אם אתם מגנים את מרדכי דוד, טעונים באמירות כמו "צריך לעבוד בדרכי נועם" ו"אם נחרבנו בגלל שנאת חינם, נשוב וניבנה על ידי אהבת חינם", ייתכן שאתם מבטאים אכפתיות-יתר כלפי הקבוצה הקטנה והאלימה, אך בכך מתעלמים מכאבם של מאות אלפים אחרים, הסובלים מהאלימות הצינית והממושכת של הקבוצה הקטנה והאלימה הזו.
ההתנהגות האלימה, המזלזלת, המבטלת והממרידה – במיוחד כשהיא נעשית בעת מלחמה – אינה פוגעת רק במאות אלפי אזרחים, אלא פוגעת במדינה כולה ומחזקת את האויב, המחכך ידיו בהנאה נוכח המאבק הפנימי.
ויותר מכך: אם אתם מגנים כעת את מרדכי דוד ולא גיניתם מנגד את הפורעים האלימים, ייתכן שאתם נגועים ברגשי נחיתות, ואפילו בגזענות פה ושם. ודי לחכימא ברמיזא.
ו. ואולי אכפת לכם מכולם, ולכן אתם חושבים שאין להתעמת עם הקבוצה הקטנה כדי למנוע מצב של התפשטות העימות.
כאן מגיע מרדכי דוד ומלמד אותנו את הסוד של "תקיפות רגועה":
מרדכי הוא בחור חסון, אך אין הוא משתמש בזרועותיו כדי להשיג את מטרתו. הוא גם בכלל לא שונא את אחיו – הוא הבטיח להפסיק עם החסימות ברגע שאחינו מהשמאל יפסיקו.
הוא אוהב את עם ישראל, ולכן התנדב עבור כולנו לעשות את העבודה השחורה – לעמוד על טובתם של הרוב המוחלט ושל המדינה בתקיפות רגועה, עד שאחינו מהשמאל יפסיקו לפעול נגדנו ויתחילו לדבר איתנו. רק אם ירצו כמובן, בלי לחץ…
