בגן של שושנה היו שני ילדים.
האחד התנהג בגסות שיטתית, הרביץ, העליב, ומדי פעם אף לקח את הכריך של חברו. ואילו השני מדי פעם החזיר בכל מיני כינויים וכשממש הצליח להתגבר, אפילו בעט בחזרה ומיד ברח.
שושנה הגננת, ראתה יום אחד את המריבה הזו ומיד אמרה:
״בואו, ילדים, תעשו שולם, תשכחו מהכל, זה ממש לא משנה מי התחיל..״
הגננת שושנה טועה !
המשל הזה כמובן לא מדויק עד הסוף אבל הוא מספיק כדי להעביר את הנקודה.
דרושים צדק ואמת, לא ״שלום״ שמנציח את העוול של ילד אחד כלפי האחר.
הילד המכה צריך לחזור בתשובה.
אין פה שום טיפול שורשי, רק שקט מדומה, בעיקר לגננת..
ובמה דברים אמורים?
הרי אין מי שיחלוק על כך שעל כולם לעשות חשבון נפש. זו אמירה פשוטה. כל אדם בכל זמן ובכל מצב צריך לעשות חשבון נפש.
אבל לעיתים רבות זו מניפולציה.
צד אחד פועל בכל כוחו להדיר מכל מוקד כוח שלטוני ותודעתי,מפלג, לא מאפשר למדיניות יהודית הכי ׳לייטית׳ לבוא לידי ביטוי במציאות, לכנות חרדים בכינויי גנאי, לתלות על איילון שלטי חוצות מכוערים, לבזות את מנהיג המחנה אפילו תוך כדי מלחמה ועוד ועוד ואז לייצר סימטריה שקרית.
אין שום סימטריה בסיפור הזה. זהו עוול שעל אדם הגון אסור לקבלו.
אם הבן שלך מוכה בגן והשיב מכות לילד אחר, יהיה זה לא מוסרי ולא הגון להתעלם מהסיפור הרחב. תיזהר ! אל תגלה ״אצילות״ על חשבון הבן הפגוע שלך. הוא לא ישכח לך את העוול הזה כלפיו בקלות.
אתמול אמר זאת רונן צור בראיון כשנשאל אם הוא צריך לעשות חשבון נפש.
הוא ענה כך: ״בוודאי, כולנו חייבים לעשות חשבון נפש, גם אתם, אתה לא יכול לדרוש ממני לעשות חשבון נפש וגם לעשות זאת בשבילי.. כל אחד חייב לעשות חשבון נפש..״
ממש אצילות.
זהו שקר מוחלט.
הסימטריה הזו היא מעשה נבלה מתוחכם.
המערכות הציבוריות הגדולות ובעלי הון רבים מדירים כל מדיניות יהודית מסדר היום.
תעשו הפרדה הכרחית.
אחינו משמאל יכולים לקבל (נניח..) כל אדם בסימפטיה עד לרגע שתפיסת העולם שלו תונח על השולחן ותשפיע על המדיניות הציבורית. לא הפרטית.
ובאותו רגע, ייצאו למלחמת עולם ארסית.
רבים יוקירו את ההקרבה והמסירות של הציבור המודר הזה, אך לא מעבר לכך.
מבחינת האידיאולוגיה שלו הוא אויב.
החיים יחד בתוך הטנק ובשדה הקרב וודאי מבטאים אחדות נפלאה, אך החיים במוקדי עיצוב התודעה (אקדמיה, משפט, תקשורת, חינוך, תרבות, פקידות וכו) מבטאים מציאות אחרת לחלוטין.
המסקנה היא לא לצאת למלחמת חורמה גלויה בשעת מלחמה, ממש לא. זוהי שעה לאחדות ורוממות.
המסקנה היא שחייבים להישאר עם הראש מעל המים ולהבין את השיטה.
מה לעשות עם זה ?, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ועדיין, לא לשכוח, אחים אנחנו.
