פעמים רבות מבקשים מאיתנו בזירה הציבורית הפוליטית 'להתחשב בזווית המבט של הצד השני' ו'להקשיב לכאבים שלו'. האם הפרקטיקה הזו, המקובלת ונדרשת ביחסים זוגיים בפרט וביחסים בינאישיים בכלל, מותאמת גם לזירה הציבורית פוליטית?
א. יחסים אישיים וקידום עמדה ציבורית
הפוליטי איננו אישי. ההחלטות אותן אני מקדם בניהול המדינה אינן מכוונות לחיים האישיים של בר הפלוגתא שלי. אם אני סבור שצריך להשקיע יותר בצבא היבשה על חשבון חיל הים כדי להיות מוכן למלחמה הבאה – אזי הכאב האישי של קצין בחיל הים או של בר הפלוגתא שלי, שאיננו מבין את חשיבות העניין, אינו רלוונטי להחלטה הקשורה לבטחון לאומי. ראוי שיהיה דיון רעיוני עם חופש דעות, ראוי לשמוע טיעונים עניינים, אך תחושותיו וכאביו של בר הפלוגתא אינם מעניינים כלל בהקשר הזה.
ניהול מדינה איננו מערכת יחסים בינאישית, והתייחסות אליו ככזה היא שטחית מאוד.
ויתור על מה שלדעתנו חיוני למדינת ישראל בגלל 'תחושות וכאבים' הוא חסר אחריות עד לכדי אכזריות.
גם בהחלטות שאנשים רבים נפגעים מהן ישירות, ראוי לשמוע את הצד שלהם על מנת לאמוד נכון את מחיר ההחלטה ולשקול אותו ברצינות הראויה. לא הכאב קובע את מידת ההתחשבות, אלא הערך האמיתי של הטענה ושל כל צד בהחלטה.
מגדילים לעשות אנשי שמאל שמבקשים מאיתנו להקשיב לכאב של העזתי או הסודני, למשל. הכאב של הסודני שמחפש לעצמו עתיד טוב יותר במדינה אחרת, וסיפורו האישי המרגש, אין לו מקום בהחלטה על ערך שמירת גבולות של מדינה, ומה טוב למדינת ישראל.
שופטי העליון עירבו שיקולים כאלה בהחלטות שיפוטיות, והשפילו לתחתיות את מקצוע השיפוט בפרט ואת השיפוט המוסרי הציבורי בכלל.
לא הכאב קובע את מידת ההתחשבות, אלא הערך האמיתי של הטענה
ב. מניפולציות וחולשות פנימיות במסווה הקשבה לכאב
פעמים רבות, ההקשבה לתחושות וכאבים בהקשרים לא מתאימים מחפה על חולשה פנימית, נטייה לריצוי וחוסר בטחון בדרך. כלל זה נכון גם במערכות יחסים. לא תמיד זה המקום והזמן להקשיב לכאבי הצד השני. למשל, כשיש מולי מישהו שמתנהל בבריונות – לא זו העת לשמוע על תחושותיו וכאביו. מתן מקום לביטוי של תחושות וכאבים הוא דבר חשוב במקומו וזמנו, והרסני כשזה משמש תירוץ לוותרנות כרונית, נטייה לריצוי, וחולשה מול בריונות ושתלטנות.
כך, הבקשה להקשבה לתחושות וכאבים הופכת פעמים רבות למניפולציה רגשית. היא משמשת כדי להחליש את הביטחון המוסרי של הצד השני בעמדתו, ונוקטת מופע רגשני על מנת לאלצו לוותר על עמדתו מטעמים מצפוניים שקריים.
נטייה מופרזת לריצוי של צד אחד תמיד מזמינה מניפולציה בריונית של הצד השני. הדינמיקה הזו של התעללות רגשית מחריבה מערכות יחסים, חברתיות וגם זוגיות ובינאישיות.
כשזה מגיע למרחב הציבורי ולסוגיות ציבוריות פוליטיות, העיקרון הזה חזק שבעתיים.
שימו לב היטב מי הוא זה ש'ממש חובה' בחברה להקשיב לתחושותיו ולכאביו, ומי אלה שרגשותיהם חשובים קצת (או הרבה) פחות – ותבינו מי מפעיל על מי מניפולציה. תבדקו למשל, כמה פעמים שמעתם קריאה להקשבה לכאביו של נוער הגבעות, או לציבור החרדי? שמיעת כאבים סלקטיבית היא מדד מצוין למניפולציה.
אך כפי שכבר אמרנו, כאבי מצביעים שהפסידו בבחירות אינם קשורים בשום אופן לניהול רוב ענייני המדינה.
זו לא רק זכות, אלא ממש חובה, לקדם תפיסות ושינויים החיוניים בעינינו לעם ישראל ולחברה, אשר הציבור תומך וחפץ בהם.
האם נותיר את הקונספציה ההרסנית על כנה בגלל כאבים של יוצריה? האם נשנה את אכיפת חוקי ההגירה בגלל פרשנות לתחושות וכאבים של סודנים? האם תחושות של משפחה שכולה עם תפיסה פוליטית יריבה רלוונטית לשאלה כיצד יש לחקור ולתקן את כשלי מערכת הביטחון? כל אלו הן מניפולציות מובנות שכל תפקידן למוטט את הביטחון המוסרי של הציבור.
אפשר וצריך להקשיב לתחושות וכאבים של העובד בנוגע לתנאי העסקתו, אך לא בנוגע למטרות העסקתו
ג. מיהו באמת 'הצד השני' בזירה הציבורית?
והנה מניפולציה נוספת, אולי הגדולה מכולן.
אם יש בכל זאת מקום לדמות את היחסים בין ימין ושמאל בארץ למערכת יחסים אנושית, הרי שיש לעשות זאת בין כלל חלקי הציבור, בהתאם לגודלם והיקפם.
כיצד קרה הדבר, ששני צידי המריבה הפוליטית הפכו להיות ציבור הימין בישראל בצד אחד, והאליטה של הפקידות המשפטית ושופטי בג"ץ בצד השני? אפילו היינו מדמים את הזירה הפוליטית לסיטואציה של מערכת יחסים, האם אלה שני צידי המתרס של מערכת היחסים?
נבחרי ציבור ופקידים לא נבחרים נמצאים במערכת יחסים של מעביד ועובד, לא של שווים. אפשר וצריך להקשיב לתחושות וכאבים של העובד בנוגע לתנאי העסקתו, אך לא בנוגע למטרות העסקתו.
אין מניפולציה גדולה יותר מהצגת יצחק עמית ובהרב מיארה, וכל מעגלי תומכיהם, כצד בסכסוך הפוליטי בישראל.
אם נקשיב היטב, נשמע בתוך דבריהם לא יותר ממניפולציה של מיעוט בעם ישראל, שפגוע עד עמקי נשמתו בשל העובדה שאינו מנהל את המדינה, שהוא לא זכה באמון הציבור.
הקשר, שבמסגרתו יש מקום לביטוי כאביו של ציבור ליברלי, יתקיים רק אחרי הורדת הנשק הלא קונבנציונלי של שימוש בריוני במערכת המשפט ואכיפת החוק.
רק אז נוכל לדון בסוגיה האם, מתי ובאיזה הקשר מתנהלת הזירה הציבורית כמערכת יחסים בין-אישית. רק אז נוכל לדון בשאלה מי הוא זה שבאמת מבקש הקשבה לתחושותיו.
והכי חשוב: אז נעשה זאת בלי לבלבל בין הציבורי לאישי. בלי לבלבל בין מדיניות ציבורית למערכת יחסים אישית. בלי לבלבל בין דיון ענייני חופשי לבין 'שיח כאבים ותחושות'; ובלי לבלבל בין הקשבה הדדית למניפולציות רגשיות.
