א.
זו אחת השאלות המוזרות שצפות בכל פעם שמתעוררת ביקורת ציבורית. כאילו מדובר באדם שחנה על המדרכה, וכל שחסר הוא שכן טוב שיגיד בנימוס: "סליחה, לא שמת לב", ומיד יתרחש נס מוסרי והרכב יזוז.
המציאות פחות רומנטית. בני אדם, קל וחומר אנשי ציבור, אינם חיים במנזר השתקנים. הם מוקפים ביועצים, עוזרים, עיתונאים ורשתות חברתיות, וחשופים לביקורת ללא הרף.
ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית.
מאחורי השאלה הזו מסתתר מנגנון נפשי: סירוב להכיר במורכבות האנושית, בכוחה של קבוצת ההשתייכות, בפוזיציה ובלחצים החברתיים.
אנשי ציבור מחויבים לבייס, ליוקרה ולבסיסי התמיכה שלהם.
המוח של השואל הנאיבי פשוט מייצר מנגנון הגנה: 'הוא לא יודע, הוא שבוי. אם רק נסביר לו – הוא יתיישר'.
ההנחה שהם פשוט 'לא שמעו' את הטענה נגדם היא ילדותית
ב.
האשליה הזו שייכת גם למנהיגים. נפתלי בנט שיחזר את 'מאחורי הקלעים' של טיסתו לפוטין בתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, והודה שזו התזה שהניעה אותו: "הייתה לי תחושה שפוטין נמצא באיזה בונקר-בועה, שחצי מהאמת לא מגיעה אליו... אמרתי לעצמי: 'אני הולך לפגוש אותו, אני אשקף לו את האמת'."
בנט המריא לקרמלין כסטודנט נמרץ שבא לעשות סדר לפרופסור הזקן, מתוך הנחה שיועצי פוטין 'מפחדים לדווח לו'; אלא שפוטין לא פעל מחוסר מידע, אלא מתוך אסטרטגיית כוח אימפריאלית ואינטרסים קשיחים שלא הושפעו מכושר ההסבר של המתווך.
ג.
למעשה, מי שחשיבתו מסתכמת ב'תסביר לו והוא יבין', לוקה בדיוק באותה קונספציה היסטורית של השמאל ביחס לערבים: התפיסה שסירבה להאמין שיש כאן אויב עם אידיאולוגיה דתית ולאומית מוצקה, וסיפרה ששיפור איכות החיים וכלכלת-שלום יגרמו להם לזנוח את הג'יהאד ולהתחיל לקרוא את מוסף ׳הארץ׳.
זהו סירוב פסיכולוגי לקבל את קיומו של צד שני שחושב אחרת לחלוטין, רוצה דברים מנוגדים לשלך, ותפיסתו אינה נובעת רק ממסד נתונים שאותו צריך פשוט להרחיב.
ד.
האשליה הזו צצה מדי יום בצמתים הנפיצים ביותר אצלנו, ודווקא מפי כאלה שיצאו מדעתם לנוכח אשליית אוסלו וההתנתקות.
למשל, בזירה התורנית-ציבורית: כשחבר הנהלה ברבני 'צהר' משתתף בכנס של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מיד עולה התמיהה: "אבל מישהו דיבר איתו? הסבירו לו מה המכון מייצג?" כאילו הגעת הרב לא נבעה מתוך אסטרטגיה מחושבת או רצון להיות חלק מהמילייה הליברלי.
"מישהו דיבר איתו?" כך נשמעת גם הטענה ביחס לרמטכ"ל באשר לתמיהה, כיצד הוא נותן דריסת רגל לאג'נדות פמיניזם רדיקלי בצה"ל. 'הוא פשוט לא מודע לדברים', חושבים המסנגרים, ולא לוקחים בחשבון שהוא מודע גם מודע, ובכל זאת בוחר כפי שבוחר.
ה.
לאותה תמימות יש צד שני, מבוהל לא פחות. בכל פעם שנשמעת ביקורת פומבית חריפה, קמה זעקה: "למה ככה? שרפתם את המועדון!".
הבהלה הזו נובעת מבלבול בין 'ביקורת' ל'הוצאה להורג'.
ביקורת היא כלי לגיטימי. מותר להעריך מוסד או אישיות, להסכים עם פעולות מסויימות שלהם, ועדיין לטעון שחלק ממדיניותם גורמת נזק.
לא כל ויכוח ציבורי נוקב יחריב את הבית השלישי.
ו.
לעיתים 'הנדסת המצפון' הזו היא מנגנון השתקה קלאסי של מוקדי הכוח: "אל תבקרו עכשיו, זה מפלג ומחליש אותנו מול האויב"; משוואה שקרית שמנסה להפוך את המבקר לאשם, במקום להאשים את מי שגרם למחדל. כך מעדיפים שקט תעשייתי שבבסיסו ריקבון, על פני רעש בריא של תיקון.
אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי
ז.
צריך להודות ביושר: לעיתים שיחה קצרה, אישית ומאירת עיניים הרחק מאור הזרקורים באמת ממיסה חומות ומולידה פשרות. אבל לרוב, הדרישה ל'שיחה פרטית' היא רק ניסיון להשתיק את הדיון הפומבי.
המרחב הציבורי הוא זירה של הפגנת כוח, בה נאבקים על רעיונות, תקציבים, מינויים ותודעה.
לעיתים קרובות, עצם הפרסום הפומבי הוא-הוא 'השיחה המתקנת: המאמר או הקמפיין הם הכלי שנועד לפעול כשהשיחות הפרטיות מוצו, או כשהסוגיה גדולה מכדי להיסגר בלחיצת יד חרישית שלאחריה 'עולם כמנהגו נוהג'.
אם הכל היה תלוי רק ברצונו הטוב של האדם, לא היו נחתמים חוזים ולא היה צורך בבירוקרטיה. רק בלחיצת יד.
אף אחד לא מסתפק בכך כשהוא קונה מכונת כביסה משומשת או רכב יד שניה - ואותו משנה זהירות דרוש גם בזירה הציבורית.
אדם אינו מחשב. אי אפשר להזין לתוכו נתונים, ללחוץ אנטר ולצפות לפלט הרצוי.
בני אדם מונעים מתפיסות עולם, אינטרסים ולחצים קבוצתיים עמוקים. כשאיש ציבור מקבל החלטה, זה לא כי חסר לו דף הסבר, אלא כי מתוך מכלול ערכיו, זו הדרך בה בחר לצעוד.
אם רוצים להשפיע על המציאות הציבורית, צריכים לאמץ גישה בוגרת ומפוכחת.
עלינו לשאול את עצמנו אם יש לנו ארגז כלים רחב ומגוון מעבר לטבלת אקסל ומסמך נתונים, ולהפסיק להתייחס לשחקנים בזירה כאל מכונות מקולקלות שרק זקוקות לטכנאי שיסביר להן את המצב.
לעיתים פשוט כדאי לבדוק לאן עוד מחובר המחשב.
ודי לחכימא ברמיזא.