---
title: העיסוק המרכזי שעל סדר היום הלאומי
author: אודי בן חמו
date: 2026-08-03
url: https://www.solelim-derech.co.il/security/1029
---

# העיסוק המרכזי שעל סדר היום הלאומי


<figure class="wp-block-audio"><audio controls src="https://www.buzzsprout.com/2610002/episodes/19591920-.mp3"></audio></figure>
<p>הדיון הציבורי נוטה להישאב אל הסוער והצהוב - אמירותיו של שר הביטחון, ישראל כץ, בנוגע לאלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט.</p>
<p>לא נכריע מי צודק ברמה האישית, ולא נחלק ציונים למעורבים.</p>
<p><strong>נשתדל לא לתת דגים, אלא לספק חכה.</strong></p>
<p>להציע כלים מושגיים וארגז ניתוח אזרחי, שבאמצעותם יוכל הקורא לבחון את המציאות בעצמו, לפרק את המסגור התקשורתי, ולהגיע למסקנות עצמאיות.</p>
<p><strong>א.	 ניתוח התקשורת ומסגור הדברים</strong></p>
<p>הכלי הראשון שראוי להפעיל הוא <strong>פירוק טכניקות המסגור התקשורתי</strong>. במקרה הנוכחי, המנגנון פעל במספר ערוצים מקבילים:</p>
<blockquote>צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה</blockquote>
<p><strong>1. בניית נרטיב של "עריפת ראשים":</strong></p>
<p>לא הדחה ולא נעליים. על אמירתו של פליישמן: <strong>"אז תדיח אותו", ענה השר: "לא".</strong></p>
<p>למרות זאת הדיווחים הוצפו במונחים טעונים כמו "זעזוע", "מתקפה חסרת תקדים" ועוד. <strong>עובדות נדחקו מפני הדרמה.</strong></p>
<p><strong>2. העתקת הדיון מהמהות אל הרגש:</strong></p>
<p>במקום לקיים דיון עמוק בגבולות הסמכות של הדרג המדיני מול הדרג המבצע, התקשורת בחרה להעביר את הפוקוס לזירת ה"טון", ה"סגנון" וה"עלבון האישי". זה פשוט מוכר יותר.</p>
<p><strong>3. דיכוטומיה מלאכותית:</strong></p>
<p>חלוקה מהירה של המגרש ל"שומרי סף" ממלכתיים ומקצועיים מהצד האחד, מול הדרג המדיני המוצג כ"גורם פוליטי ודורסני" מהצד השני. וכן הפיכת כל ביקורת מצד השר הנבחר ל"פגיעה בביטחון המדינה".</p>
<p><strong>ב.	 לצאת מהפרסונליות: מקצועיות הקצין היא לחלוטין "שלב ב'"</strong></p>
<p>הכלי השני לניתוח הוא ניתוק מוחלט מפולחן האישיות. הדיון אינו על ישראל כץ ואינו על אבי בלוט.</p>
<p>ייתכן שאלוף הפיקוד הוא איש מקצוע מעולה, מפקד מוכשר ועתיר זכויות; וייתכן גם שהביקורת המקצועית עליו מוצדקת. <strong>כל זה לחלוטין לא הנקודה. העיסוק בשאלת איכותו של הקצין הוא "שלב ב'" בלבד, והוא מסיט את התודעה מהעיקר.</strong> השאלה היחידה שצריכה לעמוד למבחן בעת הזאת היא מידת הכפיפות של הדרג המבצע לדרג הממונה.</p>
<p><strong>התפיסה הדמוקרטית אינה מותנית באיכות הביצוע של הפקיד או הקצין</strong> – גם הקצין המוכשר ביותר במערכת כפוף באופן מלא לריבון הנבחר.</p>
<p><strong>ג.	 זיהוי הלעומתיות: הזיגזג הציני של השמאל הרדיקלי</strong></p>
<p>הכלי השלישי לניתוח הוא חשיפת <strong>המניעים המסתתרים מאחורי הקמפיינים התקשורתיים</strong>. התופעה הצינית ביותר באירוע הזה היא המהירות שבה אגפים בשמאל הרדיקלי ובמהדורות החדשות נזעקו להתייצב כחומה בצורה להגנתו של האלוף בלוט.</p>
<p>הצביעות כאן זועקת לשמים. לא מזמן, כשמדיניותו של בלוט נתפסה כתומכת בהתיישבות ובמפעל החוות, אותם חוגים ממש תקפו אותו בארסיות ושפכו את דמו בתקשורת.</p>
<p>והנה, ברגע שנפער חיכוך מול שר הביטחון והאלוף נתפס כמי שמציב עמדה לעומתית לדרג המדיני – התרחש שינוי פלאי: <strong>אותו אלוף מותקף הפך בן לילה לקדוש מעונה, ל"שומר סף" אמיץ ולמגן הדמוקרטיה.</strong></p>
<p>למול מפגן ההגנה המרגש הזה, אי אפשר שלא לשאול: היכן הייתה ההגנה המרשימה הזו ביחס לרומן גופמן? היכן היא הייתה ביחס לדוד זיני? לברק חירם?</p>
<p>מה השתנה פתאום? התשובה ברורה מאליה: <strong>הקצינים הללו סומנו, הותקפו או עוכבו בדיוק בגלל תפיסתם הממלכתית, הברורה והדמוקרטית ביחס למיהו הריבון</strong>. מפקד שמבין את גבולות סמכותו ומכבד את הדרג המדיני אינו נכס עבור מי שמחפש לעומתיות; הוא מטרד.</p>
<p>זהו שימוש ציני בקצין בכיר. בינם לבין אמת, צדק או דאגה כנה לאלוף בלוט ולביטחון המדינה אין דבר וחצי דבר. <strong>שלא מרצונו, ובלי שנשאל, האלוף הופך לכדור משחק במגרש הציני של השמאל הרדיקלי: האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר.</strong></p>
<p><strong>ד.	 המלכוד המושגי: הפיכת היוצרות במונח "ממלכתיות"</strong></p>
<p>כלי רביעי הוא בחינה ביקורתית של <strong>המושג "ממלכתיות".</strong></p>
<p>בדמוקרטיה מתוקנת, ממלכתיות פירושה כפיפות מוחלטת של כל זרועות המדינה – על מדים ושלא על מדים – לחוק ולנציגי הריבון הנבחרים בקלפי.</p>
<p>בשנים האחרונות נעשה שימוש ציני במונח זה כדי ליצור היפוך יוצרות: <strong>הדרג הצבאי והפקידותי מוצגים כ"איש המבוגר והאחראי" שתפקידו "לרסן" את הדרג המדיני.</strong> הדרישה משר לשתוק, לא לבקר ולא לדרוש דין וחשבון מדרג פיקודי בשם ה"ממלכתיות", היא למעשה תביעה לאוטונומיה צבאית ומנהלית שמנתקת את הצבא מהעם.</p>
<p>אגב, אי אפשר שלא לתמוה: היכן הייתה תפיסת ה"ממלכתיות" והריסון הזו של אייל זמיר עצמו, כאשר לא מנע את עצמו מהתמודדות סמוך לבחירות מול הרצי הלוי על תפקיד הרמטכ"ל תחת ממשלת מעבר?</p>
<p>מה השתנה מאז? תחליטו בעצמכם.</p>
<blockquote>האלוף אינו הנושא מבחינתם; הוא רק פלטפורמה תורנית לחבטות פוליטיות בריבון הנבחר</blockquote>
<p><strong>ה.	 המבט המערכתי: מחדל תפיסתי, לא פגיעה אישית</strong></p>
<p>הכלי החמישי והאחרון הוא <strong>הימנעות משפיטת אירועים לאומיים דרך הפריזמה הילדותית של "פגיעה אישית" או עלבון.</strong></p>
<p>הדבר שקול לניסיון לשפוט את מחדל ליל שמחת תורה דרך השאלה "האם נתניהו נפגע אישית מכך שלא העירו אותו".</p>
<p>העיסוק המרכזי כמובן הוא בכשל המערכתי בתפיסת הריבונות, לא בפגיעה האישית.</p>
<p>מעבר לכך, לאיש ציבור ופקיד בכיר ראוי שיהיה עור עבה. זה אולי לא נעים כשמתייחסים אליך לא כראוי, אבל אל תהפכו אותם לילדים קטנים.</p>
<p>סיכום:</p>
<p>האירוע בין שר הביטחון לאלוף פיקוד המרכז הוא על השאלה המשטרית היסודית ביותר במדינה חפצת חיים: האם נציגי הציבור הנבחרים הם שמתווים את המדיניות ומפקחים על ביצועה, או שמא אחרת.</p>
<p>התקשורת תמשיך למכור לנו ספינים, רגשות וסערות בכוס מים, אבל האמת נשארת חד-משמעית: <strong>צבא שיש לו מדינה הוא מחדל תפיסתי; מדינה שיש לה צבא היא דמוקרטיה</strong>. ובדמוקרטיה מתוקנת – הדרגות מצדיעות למנדטים, ולא להפך.</p>