במוצאי שבת פתחנו את מהדורות החדשות וגילינו שהמתנחלים האלימים כמעט עשו פוגרום בכפר קוצרה.
להלן הגרסה של אנשי השטח, אותם אנשים שאני מכיר מקרוב, מהיכרות אישית ובלתי אמצעית.
א.
במוצאי שבת ראיתי את בני עם הפלאפון. "אבא, היה בלאגן בג'בל. עלו עליהם מלא ערבים, ניסו לגרור אותם מערבה, ומכל האזור קפצו יהודים להגן על הגבעה ועל הנקודה."
וכך הם סיפרו: המלכודת נטמנה מראש, בתיאום עם כתבים וצלמים זרים, תוך ניצול השבת ואי היכולת של הצד היהודי להגיב בזמן אמת בכלי התקשורת.
ההערכה בשטח היא שהצלמים הוצבו מבעוד מועד, ואז כשהגיעו הנערים לנקודה החלה זריקת אבנים מסיבית, והמצלמות נפתחו בדיוק ברגע שבו נראית תגובת היהודים. לא שנייה לפני כן.
לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד.
הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל
ב.
זו הגרסה שאני מכיר מקרוב, והיא לא מגיעה למהדורה שאינה חפצה באמת.
מה שכן מגיע למהדורה הוא צילום אחד, קטוע, בלי דקה אחת של מה שקדם לו.
לפני כשלושה שבועות, לפי טענות פעילי ההתיישבות במקום, נורו כעשרה כדורים מאזור אותו בית לעבר גבעת תל תלפיות, ורעולי פנים יידו אבנים מתוך המבנה לעבר מטיילים יהודים. שום מהדורה לא נפתחה בידיעה הזו.
ג.
חלק גדול מהאירועים האלה ׳מתודלקים׳ בידי כתבים שכביכול מגיעים מליבת הציונות הדתית, נחשבים אובייקטיביים ומסקרים ללא משוא פנים, אך בפועל מאמצים כמעט תמיד את הנרטיב של הצד שמנגד.
ההבדל בין מי שפועל נגדנו כאן לבין מי שפעל נגדנו בשמחת תורה תשפ"ד אינו בכוונה ואינו ברצון, אלא ביכולת בלבד.
אין לנו שיעור טוב מזה בהנדסת תודעה.
מומלץ לזכור זאת לקראת האירועים הבאים כחלק מקמפיין ההשחרה הזדוני שנועד לאפשר לגיטימציה לפעולה חסרת פרופורציה נגד אלו המגנים על נחלת אבותינו.
ד.
לפני מספר חודשים חזרתי מלבנון. נסיעה בציר מסוכן, תדריכים, פעילות מבצעית עצימה, ובדרך חזרה עליתי לגבעה שמכונה תל תלפיות, ג'בל עין עינא.
זהו ההר השני בגובהו בשומרון, קרוב לאלף מטר מעל פני הים, שולט על כל מרחב גוש שילה, על כביש חוצה שומרון עד מגדלים בואכה הבקעה. קוצרה מתחת, ג'אלוד מדרום, עלי ושילה, וממזרח עד אריאל והשפלה. אתה עומד שם ואינך יכול לחשוב על דבר מלבד "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה", ומיד אחריו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".
ה.
בשבילים המובילים מהיישוב אש קודש אל הגבעה חשתי רוממות רוח אדירה, ממש כמו נסיעה בהאמר בשבילי הלבנון.
שטח בראשיתי, ד' אמות חדשות בארץ ישראל.
נזכרתי בעצמי כנער מגיע לשילה ולשבות רחל, יישוב קטן בחיתולים, יוצא כמה מאות מטרים מעבר לגדר ומרגיש גבר שבגברים. והנה הנוער הצעיר בא ומלמד אותנו פרק נוסף בהלכות מדינה: ללכת ולכבוש את הארץ דרך הרגליים. וכבר קבעו חכמים שהמהלך בשדה לארכו ולרחבו קונה את מקום הילוכו (בבא בתרא ק ע"א). ההליכה עצמה מבטאת חזקה.
ו.
לא יתכן שיש מקום במרחבי ארצנו שאויבינו יכולים ללכת בו ואנחנו לא. הדור הצעיר מלמד אותנו תפיסת ביטחון משודרגת. הם הולכים בדיוק באותה דרך של חלוצי הציונות אך בהבדל אחד קטן; הם מחברים את המעשה ההתיישבותי למסורת ארוכה ולמורשת של אלפי שנות היסטוריה.
בכך הם מתקנים את הליכת החלוצים שלאחר מסירות נפשם, היו מהם כאלה שבעטו בחלוציותם ובארצם.
אויבינו מבינים את החידוש שמתרחש כאן, ולכן הם מנסים לסכלו בתקציבי עתק ובבנייה מסיבית על כל רכסי הגבעות כדי לשלוט בהם.
הם מבינים שהם מאבדים את השליטה בשטח.
ושליטה אמיתית מגיעה מוודאות ומשייכות פנימית אל הארץ הזאת ורק אח״כ על ידי אמל״ח וטכנולוגיה.
ז.
אי אפשר שלא לראות ולהתפעל. מהאחיזה במרחבים, מההליכה באדמה הקדושה, מעוצמות הנפש והתעצומות המתגלות בנוער שיכול היה לשקוע ברביצה ובהנאות ובחר בחיים של מסירות נפש עצומה לאידיאל הגדול של בניין הארץ. באופן עקרוני אנחנו ודאי אוחזים בדעה שההתיישבות צריכה להיעשות בדרך המלך, בצורה ממלכתית ובאופן שאינו מעורר עלינו את אומות העולם.
אבל באופן עקרוני וממשי אנחנו מתמלאים אופטימיות אדירה למראה הנוער הזה, הנאחז בשטחי ארצנו. גם אם לעיתים יש מה לטפל בשוליים בו.
לא ההתקפה הזדונית מצולמת, אלא מי שאינו עומד מנגד
ח.
הלקח הגדול מהסיפור הזה אינו ויכוח על כותרת, אלא קריאה לעם ישראל לקום ולעשות מעשה. להיות שותפים בבניין הארץ המתחדש, בחוות, בגבעות, בגאולת שטחי B ו־A, כמו שעוסקים בכך האבות השכולים והאציליים אליאב ליבי ויהושע שרמן.
להמשיך לעבוד ולעסוק בבניין המופלא הזה, מתוך זכירת הציווי הגדול: החיים בארץ הזאת הם רק מכוח הברית הנצחית בין עם ישראל לבוראו ולארץ ישראל, על פי הדרכתה של תורת ישראל ולימודה על אדמת ישראל. לא רק מסיבות ביטחוניות, אלא מקשר של חיים שלו כספנו אלפי שנות היסטוריה.
זה מה שהנוער הזה מלמד אותנו. ואי אפשר שלא לראות זאת. הביטו אל הכלל ולא אל היוצא מן הכלל.
"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
