זהו שדה מוקשים אבל אכנס אליו בכל זאת.
דעתי הלא קובעת איננה נוחה מהכנס הזה והסנטימנט של רבים, מהסיבות הבאות:
1. ראשית, התיישבות בכל ארץ ישראל וגם בגוש קטיף היא בעלת ערך עצמי. פשוט. והיא גם בעלת ערך בטחוני. וודאי. השאלה היא לא מבחינה מהותית אלא מבחינות אחרות – מבחינת העיתוי, אופי האירוע, מבחינה ציבורית ומבחינה ביטחונית.
2. מדינת ישראל נמצאת במערכה קשוחה וקשה מאוד ועוד כברת דרך משמעותית לפנינו כדי להשמיד את החמאס שלטונית וצבאית ולעמוד אפילו בתפיסה המינימאלית ההכרחית של ניצחון.
ממשלת ישראל צריכה לעמוד בלחצים רבים, בתחזוק קבינט מגוון, באיומים בסנקציות בינ״ל ובשלל אתגרים, מבית ומחוץ.
ולכן "מתיחת היעדים" באופן גלוי יכולה להפריע לעמידה גם במינימום הנדרש.
3. האומה כולה דומה לאדם שקם לאחר שנות נכות ארוכות וכעת הוא צולע על רגלו האחת, הוא עושה מאמצים אדירים לקום על רגליו ואף מצליח בכך לא מעט. כך הוא מתקדם ושמח בכל צעד וצעד. במצב הזה, להעמיד לו רף מורכב להשגה, יכול לגרום לו לנסיגה והליכה לאחור ולא להתגברות על הקושי.
4. במצב הזה היה טוב ויעיל יותר, לו היינו יכולים לרכז מאמץ רב ומשותף לכמה שיותר חלקים מהעם שיקראו בקול גדול וחזק: "עד הניצחון !" או ״לא עוצרים את המלחמה בשום פנים ואופן״ ללא שום היסוס. לכך יש תמיכה רחבה מאוד שגם היא צריכה תחזוק רב.
5. במדינת ישראל יש רבים החשים חרדה גדולה כיום. חרדה אמיתית. לא מדובר רק במשפחות החטופים עצמן, או בחלק גדול ממשפחות השכולות ומשפחות של לוחמים בעזה. במצב הזה קיום אירוע מלא שמחה וצהלה הוא קצת בלתי נתפס לעיכול ונשמע כמנותק לגמרי מתחושות רבים בעם ישראל. ובמלחמה דרושה אחדות גדולה. ראוי לשמור על נורמליות ואיפוק בימים הללו. אופטימיות גדולה מחד, ומאידך דריכות והשתתפות עם הציבור. גם כלפי חוץ.
6. איני מפקפק בכנותם של המשתתפים הרבים, בהשתתפותם בכאב האומה ובתחושת "הביחד" שלהם. אני רק מצביע על ניתוק כלשהו מתחושה רווחת אצל רבים.
7. דומה הדבר לדבריו של רב הנח"ל היקר בתחילת המלחמה שאמר "שאילולא ההרוגים והפצועים אנו בתקופה מאוד משמחת שבה עלינו קומה וכו'". מחילה, הגם שכוונתו וודאי הייתה לברכה, דבריו לענ"ד צרמו לאוזניים. הוא וודאי צודק אבל טועה מאוד. זה כמו שמישהו יאמר לאדם שאיבד את אימו בתאונת דרכים "תשמע, אם רק נוציא את מות אימך מהתמונה, תראה כמה התבגרת והתקדמת..". יש פה חוסר טקט. קצת קשה לשמוע את זה למי שחרב עליו כל עולמו.
8. פעולות רבות במרחב הציבורי מתבצעות לא פעם ביעילות דווקא כשהן מתחת לרדאר. וודאי אם יש להן מתנגדים רבים. תשאלו את אהרון ברק למשל.. הרצון להיות "צודקים מאוד" ולהניח את הכול על השולחן ולהפגין ביטחון עצמי פוגע לעיתים בחוכמת המעשה. זו דילמה ראויה והיא לא נובעת רק מתבוסתנות וחוסר אומץ. לא.
9. את מטרות המלחמה קובעת ממשלה ריבונית המייצגת את העם. דרישה למטרות אחרות שאינן מייצגות את כל חלקי העם, יש בה פגם מהותי. לא כי המטרה אינה צודקת אלא כי אינה מבטאת שאיפה של כל העם. גם בניין בית המקדש זו מטרה ראויה אבל אנחנו לא מקיימים עליו כנסים. מלחמה היא לא רק של פלח מהאוכלוסייה. מלחמה, כמו התיישבות, היא מכוח העם המיוצג על ידי הממשלה. זהו לא צורך מגזרי. זהו צורך לאומי וראוי שתהיה כזאת .
10. ואחרי כל זה, אני כותב זאת בדופק נמוך ובלי לחץ דם גבוה.. זאת דעתי בלבד. אם ״מותר״ לקיים הפגנות לעצירת המלחמה "עכשיו", אז וודאי שאפשר גם לקיים כנס למען החזרת ההתיישבות בגוש קטיף תיבנה ותיכונן, גם אם למישהו זה קצת מפריע. כמוני למשל.
