1️⃣ סלוגן שמבטא תופעה
המודעה של מפלגת 'ישר', שפורסמה בעיתונות הדתית לקראת הבחירות, עוררה שיח ציבורי מכל קצוות הקשת הדתית. גם נציגים מהשמאל הדתי לא אהבו אותה.
על הכרזה התנוססו תמונותיהם של המועמדים הדתיים ברשימתו של גדי איזנקוט, ומתחתן הופיעה האמירה המוכרת: "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך".
מי שמביט במשפט הזה בשטחיות עשוי לראות בו מחמאה שובת לב, או עדות לקירוב לבבות. אולם מי שמכיר את עומק הנפש של חלקים בציונות הדתית מזהה כאן משהו אחר לחלוטין: חשיפה לא מודעת של שיטת אילוף ארוכת שנים.
הערה: המאמר הזה אינו עוסק במאן דהוא שפולט את המשפט הזה בתום לב, אלא בצורך הנואש של ציבור מסוים לשמוע אותו, להתבשם בו ולראות בו את תכלית קיומו הדתי.
קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?
2️⃣ שורשי החנופה: מהגלות ועד ימינו
הצורך לשמוע את המשפט הזה אינו המצאה מקומית של מדינת ישראל. מדובר בדפוס פסיכולוגי וחברתי שורשי, המלווה את העם היהודי עוד מימי הגלות. לאורך הדורות, התרגלנו לחיות כמיעוט נרדף תחת שלטון זר.
החיים הללו הולידו תופעות מורכבות של אנוסים — נכונות להתיישר עם הסביבה, לבצע פשרות הלכתיות, לא להתבלט, ועוד.
כשנציג השלטון אמר לאנוסים "הלוואי וכל היהודים יהיו כמוכם", הם ראו בכך פסגה של הצלחה והשתלבות. אך למחמאה הזו היה מחיר כבד: אותם יהודים שהורידו את דגל זהותם לחצי התורן פיתחו טינה, כעס ובוז כלפי אחיהם שסירבו להתפשר. היהודים הנאמנים למסורת אבותיהם נתפסו בעיניהם כפרימיטיביים וקיצוניים שמחבלים בלגיטימציה של הכלל.
התופעה הזו לא נעלמה כשהקמנו מדינה ריבונית; היא פשוט החליפה תפאורה. יש בקרב הדתיים כאלה המנסים להשתלב בכל כוחם באליטה החילונית.
כעת, ובמקום היהודי הגלותי, עומד הדתי הלאומי שמחכה בצימאון לאישור המיוחל.
3️⃣ המראה ההפוכה
כדי להבין את העיוות המובנה במשפט הזה, אשתף בשיחה שניהלתי עם קצין חילוני במילואים. אמרתי לו בחיוך: "הלוואי וכל החילוניים יהיו כמוך".
הקצין פרץ בצחוק. כששאלתי אותו למה הוא צוחק, הוא ענה שזה משפט שרגילים להגיד לדתיים, ומוזר לו לשמוע אותו מופנה כלפיו. שאלתי אותו: "ואיך זה גרם לך להרגיש?". תשובתו הייתה חדה ומדויקת: "הרגשתי לא בנוח. מצד אחד זה מחמיא לי באופן אישי, אבל מצד שני רמזת שכל המחנה שלי, כל הציבור שאליו אני שייך, הוא ציבור גרוע ומקולקל, ורק אני היוצא מן הכלל. זה גרם לי לא לרצות להשתייך אליהם".
זו בדיוק המלכודת.
כשאומרים לאדם דתי, "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", לא מחמיאים ליהדות שלו. אומרים לו במילים מכובסות: "המחנה שלך חשוך, קנאי ומסוכן, אבל אתה בסדר – אתה הצלחת להידמות אלינו".
במקום להיעלב בשם הציבור שאליו הוא משתייך, האדם הדתי מתמוגג, מתמלא בגאווה ומתחיל להתרחק מאחיו ה'פרימיטיביים'.
4️⃣ עיוות המושג "קידוש השם"
כאן מגיעה הנקודה הכואבת ביותר: הדתיים הזקוקים לאישור הזה בטוחים בכל ליבם שהם עושים "קידוש השם".
במשמעותו המקורית והאמיתית, קידוש השם הוא הופעת שם שמיים בעולם במלואו – גם במצוות שבין אדם לחברו מתוך מידות טובות ודרך ארץ, אך לא פחות מכך במצוות שבין אדם למקום, בנאמנות ללא פשרות לתורה ולהלכה.
אולם אצל אלו המשועבדים לליטוף, המושג עבר שיבוש מוחלט. קידוש השם הפך להיות שווה ערך לדבר אחד: מה יגידו עלינו בברנז'ה?
השופט שקובע, לשיטתו, אם נעשה קידוש השם, אינו הקב"ה. גם לא הציבור המסורתי או החרדי. השופט הוא החילוני הלוחמני – אותו פלח אליטיסטי, בתקשורת ובאקדמיה, שבז לדת ומבקש למוסס אותה. אם ב- Ynet ובמהדורות החדשות מפרגנים לדתי, מבחינתו נעשה "קידוש השם". ואם הציבור הדתי מתעקש על שמירת שבת, כשרות, או צניעות, ונמתחת עליו ביקורת בתקשורת – הטיפוס הדתי חסר האופי מזדעזע, ורואה בכך "חילול השם".
האבסורד זועק לשמיים: שיתוף פעולה פוליטי עם גורמים שמחרפים ומגדפים את קודשי ישראל נתפס כ'ממלכתיות' וכמעשה נאור, בעוד שעמידה על עקרונות ההלכה מתויגת כקיצוניות.
הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה
5️⃣ כך יוצאים קירחים מכאן ומכאן
התופעה הזו יוצרת זן מובהק של דתי-מחמד. זהו אדם שמוכן לטשטש את הגבולות, להקל ראש בהלכות צניעות, לחבק ולהיכנע לפשרות בכל פינה, מתוך רצון עמוק שיתייחסו אליו כאל 'דתי נאור ומתון'.
הטרגדיה היא שהפשרנות הזו אינה מקרבת את הדת אל החילוני, אלא הופכת את הדתי לשחקן בהצגה של מישהו אחר. הציבור ששומר על ההלכה בדקדקנות הופך בעל כורחו ל"קיצוני", בעוד שדווקא מי שמרוקן את הדת מתוכנה מוצג כדגם הרצוי של היהדות. הדתי הפשרן אינו מייצג את התורה; הוא מייצג את הציפיות של הברנז'ה מהתורה.
חשוב להדגיש — לא כל חילוני שאומר את המשפט "הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך", עושה זאת מתוך כוונה רעה. לפעמים זו פשוט מחמאה ספונטנית שנובעת מחוסר היכרות, הבנה או ידע. אבל הבעיה האמיתית אינה במי שאומר את המשפט, אלא במי שמחבק אותו כאידיאולוגיה ומורח אותו על שלטי חוצות.
קידוש השם אמיתי לא נמדד במידת ההתבטלות בפני מי שמגדיר את עצמו כ'מרכז הנאורות'. קידוש השם מתרחש כאשר הדתי פועל ביושר, באצילות ובנאמנות מוחלטת להלכה, עד שכל רואיו – כולל החילוניים וה'אליטות' – מתפעלים מהתורה עצמה ואומרים: "הלוואי וכולנו היינו כאלה".
כל עוד הדתי תלוי בחנופה של הברנז'ה כדי להרגיש בעל ערך, הוא אינו דתי חופשי ואותנטי; הוא בסך הכל דתי מאולף. ואנשי אמת מחפשים מוצר טבעי. לא חיקוי.
