איריס חיים

שבוע טוב.
אין כמו לפתוח את השבוע עם זכויותיהם של ישראל.
על הפרוגרס אפשר ללמוד מהתאוריות ואפשר ללמוד מהחיים.
איריס חיים היא אחת הדמויות המבטאות אנטי פרוגרס בכל תפיסתה והתנהלותה.
אופטימיות, אמון, ראייה כללית, אנטי קורבניות והרבה אחריות.
בואו ניתן לה לדבר ללא הפרעות.
כמה קטעים מתוך כתבה ב׳ישראל היום׳. ההדגשות שלי:
״איבדתי את הבן שלי, אבל זכיתי בעם שלי.
למדתי מי זה עם ישראל, ואני רוצה להישאר כל הזמן בתודעה הזו שיש לי את העם הכי טוב שיש.
אין לי ארץ אחרת. יש ויהיו מריבות, אבל לא צריך לשקוע בתוך זה.
נתגבר עליהן ונשמור על הבית, ביחד. איך עושים את זה? אני לא יודעת. אבל לא צריך לוותר.
יש גם כתבות יפות, אבל הפרשנים מעכירים את האווירה. הציבור יכול לבחור מה לצרוך.
״כשדובר על הרפורמה המשפטית, חשבתי שהבן שלי, תובל, שהוא הומוסקסואל, לא יוכל ללכת עם בן הזוג שלו בחוץ, שיכניסו אותם לכלא.
חשבתי שאני עצמי אצטרך לשים פאה. כמעט הצטרפתי למיזמים של 'סיפורה של שפחה'.
זה מדהים עד כמה ההסתה בתקשורת טמטמה והרסה אותנו. היום אני מבינה שאנשים שניזונים מתקשורת חד־ממדית מאפשרים למישהו אחר לנהל להם את המוח ולשבש להם את החשיבה העצמאית. היום אני לא צופה בטלוויזיה".
"בכל רגע נתון יכול ליפול עלינו כוכב או לתקוף אותנו צונאמי. ואז את מי נאשים?
בטוח נאשים מישהו שלא חזה בזמן את הצונאמי. ואם אעבור אירוע מוחי או התקף לב, את מי אאשים? עבור מי שחי בתודעה מוטעית של שליטה, הכל התערער ב־7 באוקטובר, אבל אני הבנתי עוד קודם שהשליטה היחידה שלנו היא לבחור איך לחשוב".
״כעס זה עוד רגש בסל הרגשות. אנחנו לומדים להשתמש בו כבר כילדים, ובעזרתו להפעיל את הסביבה שלנו ולקבל תשומת לב.
כמבוגרים, הכעס כבר לא משרת אותנו, אבל אנחנו ממשיכים אוטומטית להשתמש בו.
השתחררתי מהכעס.
אני כן יכולה להיות פגועה, עצובה ומאוכזבת, אבל הכעס מנכיח מאוד את הקשר למשהו שמישהו אחר עשה לנו, ומשאיר אותנו בתודעת הקורבן. הוא פשוט מיותר".
"הייתי בן אדם שצורך המון טלוויזיה, אבל הטלוויזיה נסגרה לבקשת תובל.
בחרתי גם לא להקשיב לשמועות, ולהסתמך רק על מידע מהימן.
ברגע שמונתה לנו אשת קשר מטעם הצבא, חדווה בידרמן המקסימה, שהתחברה אלינו מהרגע הראשון, הייתי יותר רגועה.
ידעתי שיש רק מספר טלפון אחד, שאני יודעת שאם הוא מצלצל אז יש מידע חדש. לא הייתי צריכה להיבהל מכל צלצול".
איריס החליטה שהיא סומכת על צה"ל ועל הממשלה, אף שלא בחרה בה, כמי שתפיסת עולמה שייכת למרכז־שמאל.
"זו הממשלה המכהנת, ועד שאין בחירות עליה אני סומכת.
יש לי רק מדינה אחת, ולא יכול להיות שיש כאן שתי מדינות, מדינת ישראל ומדינת מטה החטופים.
לא חשבתי שנכון לצעוק שלא עושים כלום, בזמן שחיילים נלחמים בעזה ונהרגים כדי לשחרר חטופים.
שאלתי אם מה שאני שומעת זה עובדות או פרשנות.
"למשל, כשהלכנו לקבינט דיברו שם חטופות ששוחררו, ואמרו 'ההפגזות הרגו אותנו'. אז שאלתי את עצמי, מה זה 'הרגו אותנו'? אבל הן פה.
זו לא אמת, זו פרשנות.
אולי זו לא האמת של הבן שלי ?
אולי ההפגזות דווקא שימחו את יותם?
אני מרגישה שכך הצלחתי להינצל מהמסרים המאוד־מאוד קשים ומפחידים שמטה החטופים החדיר למשפחות.
לא התחברתי למסרים האלה, והחלטתי שאני מייצרת לעצמי את המסרים שלי.
אמרתי שאני סומכת על הבן שלי שהוא ישרוד. ככל שדיברתי יותר על הכוחות של יותם – ככה התחזקתי בעצמי, והבנתי שאני מעבירה מסרים שמחזקים עוד אנשים".
שבוע טוב.