א.
״אנחנו בימין!״
בזמן האחרון, כל מי שקשוב למתרחש בסביבת מפלגת 'עמך ישראל' נתקל במחזה מביך, מעורר רחמים ממש.
כמות הפעמים שראשי המפלגה נדרשים להצהיר שוב ושוב, במין התגוננות, "אנחנו בימין!" מעידה על הספקנות האותנטית שבה פוגש אותם הציבור הלאומי.
כששואלים אם הם בדרך להיות בנט 2, הם מתמלאים פליאה ועלבון כנים: "כיצד הפכתם את עופר, לוחם מהולל, לחשוד בהמלכת ממשלת שמאל הנשענת על המפלגות הערביות?!". כך שואלים בסביבתו בתימהון, ושוכחים שגם בנט עצמו דיבר בשפה ניצית ביטחונית.
אני מניח שהפליאה הזו אינה מבוימת. אנשי המפלגה משוכנעים שהתווית שהודבקה להם היא עלילה מופרכת. אבל בדיוק בנקודה הזו טמונה הטרגדיה: אתה הופך לנשא של הנגיף התרבותי מבלי שאתה מסוגל בכלל להבין שאתה כזה.
אתה הופך לנשא של הנגיף התרבותי מבלי שאתה מסוגל בכלל להבין שאתה כזה
ב.
השמיכה הצפופה של רוח התקופה
איך תנועה או אדם בעלי יומרות לאומיות וערכיות הופכים למנוע פוטנציאלי לפירוק הימין מבלי להיות מודעים לכך? התשובה אינה טמונה בכוונת זדון, אלא בחוסר בקיאות מוחלט ברוח התקופה ובכוחות הנסתרים המעצבים את המציאות שבה אנחנו חיים.
דומה הדבר לאדם הנוסע בדרך כשהוא משוכנע בכל מאודו שהוא בכיוון הנכון בניווט, ובפועל הוא מבורבר לגמרי.
רוח התקופה הנוכחית מפרקת זהויות וסולדת מלאומיות, ממדרת את העם ואת נציגיו מקבלַת החלטות ומתעדפת שלטון 'מומחים', נלחמת בנחישות נגד גדרות וגבולות, וחיה בחוסר ביטחון מתמיד ובייסורי מצפון בקשר לעצם זכותו של המערב להילחם בברבריות האסלאמית.
מה שקורה בימים אלו בצרפת הבוערת הוא עדות גלויה למחלה הממארת, שמפעפעת כבר כמה עשרות שנים.
התפיסה הזו מתוחזקת באופן מובהק על ידי הממסד האקדמי, המערכת המשפטית, כלי התקשורת והקהילה הבין-לאומית. העיצוב התרבותי הזה מונח על גבי המציאות כמו שמיכה עבה, כבדה וצפופה.
אין פינה בחיינו שאינה מושפעת מהזרמים הללו – גם אם לא ניתן למשש את השמיכה הזו.
הכוחות הללו מעצבים את השיח, ממסגרים את השפה.
ג.
העיוורון מול המטריקס התרבותי הוא 'אם כל חטאת'
כשאתה פועל במרחב הציבורי ללא מודעות לחֶנק של השמיכה הזו, ללא הבנה שזהו הקרב האמיתי – אינך חסין מפניו. להפך: אתה נדבק. אתה הופך לנשא לא-מודע של אותו נגיף תרבותי. אתה מתחיל לאמץ את השפה של היריב האידיאולוגי, לקבל את ההגדרות שלו למינוח 'ראוי', ולהניח שהבעיה היא 'קיצוניות' או 'פלגנות' במחנה הלאומי, ולא שהוא נלחם על עצם זכותו לריבונות. ומפני שהיריב האידיאולוגי שלך שולט ללא עוררין בתרבות, אתה פועל בעל כורחך בתוך גבולות הגזרה שהוא קובע עבורך שוב ושוב.
מתוך העיוורון הזה קל מאוד ליפול למלכודת ה'סימטריה': להטיל את האחריות למחלוקת הציבורית באופן שווה על כל הצדדים. זוהי התפרקות מוסרית ותרבותית.
הציבור הרחב מזהה את העוול הזה ומגיב בחוסר אמון מופגן, ושום התחייבות פומבית של מפלגת 'עמך ישראל' לכך ש"אנחנו בימין" לא תעזור להפיג את החששות.
ד.
אוויר חם במקום עומק רעיוני
כשמפרקים את הדיבורים החריפים ואת סיפורי המורשת של ראשי המפלגה, מגלים הרבה אוויר חם. המון סיפורים ונכסים מהעבר, אבל מעט עיסוק במדיניות, ובעיקר אפס הבנת עומק הצעדים הנדרשים כדי להילחם בכוחות התרבותיים והמשפטיים המעצבים את חיינו.
כשאינך יודע שאתה נשא של נגיף תרבותי, אתה מתחיל, למשל, בשיח מכובד כלפי החרדים, אך מהר מאוד עובר להכשרת ליברמן, המבקש לזורקם במריצות אל המזבלה.
במפלגת 'עמך ישראל' נשארו תקועים בטרמינולוגיה של שנות התשעים: ימין לדידם הוא שיח ביטחוני חריף (כמו ליברמן), יהדות (כמו של בנט וכהנא) ודיבורי אחדות רזים (כמו איזנקוט).
במפלגת 'עמך ישראל' לא מבינים שהציבור הלאומי והאמוני עבר תהליך התבגרות מואץ. הציבור הבין שהמכשול הגדול ביותר אינו היעדר 'תותחים' מהצבא, אלא העובדה שמערכות המשפט והפקידוּת כבולות ומנוהלות על ידי אותה 'שמיכה תרבותית' פוסט-לאומית ופוסט-יהודית.
עבר צבאי מרשים, אך נעדר עיסוק תודעתי ורעיוני עמוק ורחב, מהווה דווקא מכשול. אלו פשוט שתי זירות שונות לחלוטין. מי שמבקש את אמון העם צריך להוכיח לו שהוא מצוי בליבת הסוגיות, ולא רק לקרוא בקול גדול: "אני בימין".
ה.
מנגנון בנט 2.0
בין אם בנט בשעתו החליט באופן מודע 'לשרוף את המועדון' ובין אם נגרר לכך, הוא פשוט היה מנותק מהמאבק התרבותי, וכעת הוא שיכור מליטופי האליטה שמאוד שמחה על כך שהוא רץ בכל הכוח. כל מי שפועל כמוהו, ללא מודעות לרוח התקופה, פשוט צועד בדיוק באותו מסלול.
עבר צבאי מרשים, אך נעדר עיסוק תודעתי ורעיוני עמוק ורחב, מהווה דווקא מכשול
ו.
הציבור המחוסן לא קונה תמימות
ראשי 'עמך ישראל' יכולים להמשיך להצהיר יום-יום "אבל אנחנו בימין", אולם לציבור הלאומי זה לא מספיק. האנשים כבר בוגרי בנט, ולא קונים הצהרות בלבד.
הציבור הזה מבין שללא מודעות לעומק המצור התרבותי, כל מפלגה חדשה מהזן הזה היא רק עוד כלי שרת לא מודע של ה'דיפ-סטייט'.
לא היינו נדרשים לעיסוק בנושא הזה אילולא היה מדובר באב-טיפוס של כשל. מדובר בעיוורון ונאיביות החוזרים על עצמם שוב ושוב.
ההסברים המופתעים שמחייבים אמירת "אנחנו בימין" מעוררים בעיקר חמלה על מי שלא מבין מדוע אין מחבקים אותו. וזהו כל הסיפור הלאומי שלנו כבר שנים – על רגל אחת.
