חמש הערות על מאבקים תרבותיים ועל אחדות עמוקה אצל הראי"ה קוק זצ"ל:
א. שאיפות אחדוּת ומאבקים ציבוריים
הראי"ה קוק 'חי' למעשה בכל העולמות – מהשאיפות הכי נאצלות ועד הסוגיות האקטואליות הכי בוערות, חיי עולם וחיי שעה יחדיו. בכל עולם יש סדר משלו וחוקים משלו, והראי"ה טייל בכולם כבביתו.
התורות והתפילות שלו, שניכרת בהן ההסתכלות הכי אחדותית על הכל, לא סתרו כהוא זה את המאבקים הציבוריים הקשים שניהל במשך השנים סביב הזהות היהודית ביישוב היהודי ההולך ונבנה.
אדרבה, השאיפות הנאצלות של אחדות בין העולמות תלויות ביכולת לשים, הלכה למעשה וללא טשטוש, גבולות מאוד ברורים בין טוב לרע.
אולם ישנם אנשים שהתבסמו יתר על המידה מפסקאות מסוימות מאוד בכתביו ולא קראו פסקאות אחרות, וכמובן לא את האגרות שלו. נעסוק בטעויות הנובעות מכך.
גם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק
ב. 'מאמר הדור' לדורנו
'מאמר הדור' הוא מאמר מכונן, גם לתקופתנו כמובן, אך רבים עיוותו אותו. רבים השתמשו בו בניסיון למצוא גדלות בכל שיגעון וטירוף; רבים הפכו אותו למניפסט של כניעה לכוחות פוליטיים שבשום אופן לא צריכים להוביל פה דרך אפילו עוד דקה אחת; רבים השתמשו בו כתירוץ להזדהות סוציולוגית עם חלק מ'צאצאי מפא"י' (שבעצמם כבר הפכו לפוסט-ציונים), יותר מאשר עם אחיהם המסורתיים והחרדים.
לכל זה אין שום קשר למאמר הדור. מאמר הדור מזהה בדור הייחודי הזה – שיש בו משברים רוחניים – פוטנציאל רוחני גדול אך עלום, שטרם מומש, ומציע דרכים איך לגלותו ולממשו.
אין שום קשר בין זה לבין הטענת התנהגותם של החלקים הכי בריוניים ואנטי-ציוניים שבשמאל הישראלי בהילה של מאמר הדור, תוך תירוץ התנהגותם הנוראית בפלפולי סרק.
אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית.
אגב, מעניין מדוע אנשים אלה לא מצליחים לראות את התגשמות מאמר הדור בדמויות כמו עירית לינור וגדי טאוב, שהתפכחו ו'ערקו' למחנה הימין..
ג. הקטר והקרון שמאחור
הראי"ה קוק הקים את תנועת 'דגל ירושלים' מיד אחרי מלחמת העולם (הראשונה) כדי לייצר אלטרנטיבה בהנהגה הציונית. הוא לא אהב את הדרך שנקטו אנשי 'המזרחי', שהסכימו להיות נספח לתנועה הציונית ולא אתגרו את הנחות המוצא המחוּלנות שלה. הוא דחף בכל מאודו להקים תנועה רעיונית אמונית שתוביל את התחייה הלאומית. הוא הדגיש שוב ושוב שהציונות במתכונתה המחולנת, הרחוקה מייעודה המקורי בחלום הדורות, תתייבש ותגווע.
חזונו לא זכה למימוש משמעותי בימיו, והוא הולך ומתממש לאיטו בדורות שלנו. אחת התחנות החשובות בדרך היא 'חילופי האליטות' והחלפת שיח ההנהגה לשיח יותר יהודי ייעודי. התהליך הזה מלווה במריבות, במרידות, בקטרוגים ובחרדות. כל אלה הם חלק מכאבי הלידה. אין זה חזרה לסוף ימי הבית השני, זהו המבוא לבית השלישי. אנשים מאמינים, עם חיבורים הדוקים יותר לנצח ישראל, מתקדמים אל קטר הרכבת – בכלכלה, בביטחון, במדינאות ועוד.
ד. זה לעומת זה
הראי"ה ראה את העולם בווקטור של התקדמות, עולם ההולך ומתעלה. הוא ראה את האנושות כהולכת ומִיתקנת בפנימיותה. הוא ראה את הפוטנציאל הפנימי האדיר של דורות אלה בעם ישראל. הוא היה אופטימי מאוד.
אבל, ולא בסתירה כלל, הוא ראה את הרוע הטמון עדיין בנפש האדם, שילך ויילחם על קיומו עד טיפת דמו האחרונה. הוא ראה וצפה את השקרים ואת אובדן הדרך בתרבות המערב, הזולגים גם אל תוכנו.
הוא ראה את שני הקטבים האלה, והסביר כיצד הם מתקיימים במקביל. הוא היה בעל אופטימיות גדולה למימוש פוטנציאל רוחני וחברתי נפלא בתהליך התחייה הלאומית, ויחד עם זאת ראה את מלחמת התרבות הנוקבת מאוד בזמן קץ הגאולה. שני הדברים הקוטביים מתרחשים במקביל, בתזמון הדדי.
אין שום הגיון לטשטש ולערבב בשם מאמר הדור בין 'קירוב לבבות' לבין המאבק החיוני על הזהות היהודית
ה. "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרִשעה אלא מוסיפים צדק"
הצדיקים הטהורים, כמו הראי"ה בעצמו, ודאי נלחמים נגד הרבה מאוד רִשעה. הראי"ה נלחם בכל הכשלים המדרדרים את צלם האלוקים שבאדם והמשפילים את הצביון הייחודי של עם ישראל.
מי שיקרא וילמד היטב יגלה, שכוונת המשפט החבוט הזה היא – שגם כשצריך להילחם מלחמות קשות נגד איוולת ורוע, בעומק הדברים המגמה הפנימית היא תמיד להוסיף צדק. זה נכון במלחמות פיזיות נגד אויבים, וזה נכון במלחמות תרבות מול יריבים.
הראי"ה נאבק כל חייו בתופעות שליליות. ויחד עם זאת, בעומק העניין, כל מסכת חייו הייתה אך ורק הוספת צדק, אהבה ולא שנאה, בקשת טוב ולא שלילה.
