1️⃣ "איך הוליכו אותנו שולל?"

בימים האחרונים נשמעים קולות של תדהמה ושבר בקרב אנשי ימין מסוימים, שהפגינו נגד ממשלת הימין, ונתנו את אמונם המלא בגוש החרם המכונה 'גוש השינוי'.

הם מביטים בעיניים כלות בעוד בנט, ליברמן ואיזנקוט מנהלים משא ומתן פוליטי שקט עם המפלגות החרדיות, ושואלים בכאב: "איך הם עושים לנו את זה? הרי סמכנו עליהם, האמנו שמדובר במאבק טהור על עתיד המדינה, ופתאום מתברר שכולם משחקים את אותו משחק פוליטי ציני".

אלא שהשאלה האמיתית איננה מדוע פוליטיקאים מרכיבים קואליציות מתוך אינטרסים, אלא: מהי נקודת העיוורון שגרמה לאנשים מוכשרים וערכיים ללכת שולל, ולהיות מופתעים לנוכח מפגש בסיסי כל כך עם המציאות?

התשובה טמונה בתהליך עמוק וכואב שעבר על חלקים בחברה הישראלית: אובדן קבוצת ההשתייכות, ותקיפת המרקם הסוציולוגי באמצעות אידיאולוגיה.

הרבה יותר קל לאהוב 'אחר' אידיאי, אוטופי, שכולו פרי הדמיון

2️⃣ הקהילה כמערכת הגנה

אדם אינו חי בחלל ריק, ודעותיו אינן מתגבשות רק באמצעות ספרים, מאמרים או דיונים אקדמיים.

העוגן, שמעצב את שיקול הדעת שלנו ושומר עלינו מפני ניתוק מהמציאות, הוא קבוצת ההשתייכות – המשפחה, הקהילה, המגזר והעם.

קבוצת ההשתייכות היא מערכת אקולוגית שמעניקה לאדם זהות, גבולות והגנה.

היא מזכירה לו שהמציאות מורכבת ממכלול שלם של ערכים, צרכים ופשרות. המציאות היא יותר מססמה חד מימדית.

3️⃣ מניכור הורי לניכור מגזרי

כדי להמחיש כיצד התפרקה מערכת ההגנה הזו, נציג תופעה כואבת מתחום רווחת המשפחה: ניכור הורי.

תופעה זו מאופיינת בפעלנות יזומה של הסתה ושיסוי ילד על ידי הורה אחד נגד ההורה האחר. ההורה המסית מדבר סרה על ההורה האחר ומלבה את זעמו של הילד, עד שזה מסרב לקשר עם אותו הורה וממדר אותו.

באותו אופן בדיוק פועל מנגנון של ניכור מגזרי.

במשך שנים מפעיל השמאל הישראלי מכבש של 'שיימינג' ודה-לגיטימציה כלפי קבוצות ההשתייכות המסורתיות והלאומיות.

זה לא ויכוח אידיאולוגי ענייני, אלא מתקפה ישירה על הזהות ועל המבנה החברתי של מגזרים אלה.

תחת המתקפה הזו, אנשים שמסרו את נפשם בצבא, בנו קהילות של חסד וחיו כשמוסר וערכים הם נר לרגליהם, החלו להרגיש אשמים ומותקפים רק בשל הכיפה שעל ראשם או בגלל השתייכותם למחנה הימין.

מתוך רצון אנושי למצוא חן, לזכות בלגיטימציה ולהשיל את נקיפות המצפון, הם פיתחו ניכור כלפי ביתם שלהם, וחלקם אף הצטרפו להתקפות נגדו.

כך, בין היתר, נולדו הגדרות מתנצלות כמו "ימין ערכי", "דתיים נאורים" או "חרדים מודרניים וערכיים" – תוויות שכל תכליתן לומר: אנחנו לא כמו הקבוצה החשוכה שממנה באנו, אנחנו בצד הטוב.

4️⃣ מלכודת 'האחר הוא אני'

המנגנון הזה נשען על שיטת פירוק מתוחכמת: לוקחים חיסרון כלשהו שקיים בתוך הבית, מעצימים אותו, הופכים אותו לחזות הכול, ומשכנעים את האדם לנטוש את קבוצת ההשתייכות שלו לטובת ערך אחד מוחלט בהובלת קמפיין פוליטי רגעי.

החיסרון-לכאורה הופך לתירוץ לשרוף את המועדון.

אלא שדפוס הבריחה הזה יושב על אשליה עמוקה שמכונה 'האחר הוא אני'.

לאהוב את המשפחה שלך, את הקהילה שלך ואת העם שלך זו משימה תובענית. היא דורשת בגרות נפשית, סבלנות ויכולת להכיל פגמים, חולשות ואי-שלמות אנושית.

לעומת זאת, הרבה יותר קל לאהוב 'אחר' אידיאי, אוטופי, שכולו פרי הדמיון. ה'אחר' – בין אם הוא מחנה פוליטי חדש או אידיאולוגיה אוניברסלית טהורה – אינו דורש מצידנו תשומות והתמודדות עם קשיי היומיום, משום שהוא רעיון פילוסופי ומופשט. רעיון שצופן בחובו הבטחת השתייכות למחנה, שעד עכשיו לא כלל אותנו.

אנו רואים בדיוק את אותה נקודת עיוורון מעבר לים: פרוגרסיבים, ובהם גם יהודים ליברלים החשים אשמה עתיקת-יומין על זהותם, מצביעים למועמדים מוסלמים קיצוניים רק כדי לחוש נקיים-מוסרית ונאהבים על ידי ה'אחר'. הם בטוחים שהצבעתם תקדם עולם ערכי ומוסרי יותר, מקווים להתחבב באמצעותה על מתנגדי היהדות והציונות, ואינם מבינים שהם כורתים את הענף הקיומי שעליו הם יושבים: הם מחליפים סולידריות קהילתית ממשית בפנטזיה אוטופית שאין לה אחיזה במציאות.

5️⃣ להישאר בלי בית

כאן בדיוק מתרחש השבר שאנו עדים לו כיום בישראל. אותם אנשים, שנטשו את קבוצת ההשתייכות הימנית או הדתית שלהם כי אמרו להם שהימין "מושחת", או "אדיש לחטופים ולמילואימניקים הקורסים", עברו למחנה החדש מתוך אמונה שהגיעו למקום נאור ומוסרי יותר. אבל המציאות אינה מתנהלת לפי קמפיינים.

לפתע הם מגלים שגם בשמאל ובמרכז יש שחיתות, שגם שם מנהלים דילים פוליטיים קרים עם החרדים, ולהבדיל - עם הערבים; ושגם מנהיגי 'גוש השינוי' פועלים מתוך אינטרסים כוחניים. האידיאולוגיה שפירקה להם את הבית הקודם לא העניקה להם חלופה טובה יותר – היא רק השאירה אותם בלי בית.

קבוצת ההשתייכות היא מערכת אקולוגית שמעניקה לאדם זהות, גבולות והגנה

6️⃣ השיבה אל המציאות

התפכחות אמיתית מתחילה בהבנה שהמציאות לעולם לא מצטמצמת לכדי ערך המנותק מעולם הרעיונות: היא מארג שלם של חיים. קבוצת ההשתייכות שלנו אינה מושלמת, כשם שאף משפחה איננה מושלמת, אך היא העוגן ששומר עלינו מתעייה אחר אשליות.

תיקון אמיתי לא יעשה על ידי בריחה לקבוצות אוטופיות או התנכרות לבית מתוך רצון למצוא חן, אלא מתוך נאמנות עמוקה לשורשים, למסורת, לקהילה ולעם שלנו – על כל מעלותיו ועם כל חסרונותיו.

קבוצת ההשתייכות יכולה לתקן את עצמה ולהוות עוגן מוסרי אמיתי, תחת הניכור המגזרי והניסיון לבנות מגדלים פורחים באוויר, בניתוק מקרקע המציאות.