א. משבר
כרגע, הזרוע הכנסתית של חמאס תכריע את זהות יו"ר כנסת ישראל, בניגוד לרצון הרוב היהודי-ציוני.
תקראו את זה שוב.
ושוב.
ושוב.
רגע לפני שמדפדפים הלאה לעוד כותרת, צריך לעצור ולשאול: איך אירוע מופקר כזה עובר בגרון של פוליטיקאים שקוראים לעצמם ציונים?
איך מי שיושבים בבית המחוקקים של מדינת העם היהודי לאחר אלפיים שנות גלות מסוגלים להפקיד את המפתח לסדר היום של הבית הזה בידי שלוחיהם של חמאס מבקשי נפשנו — ועוד לראות בזה תרגיל פרלמנטרי מבריק?
אי אפשר להחזיק מדינה יהודית עם כלי עבודה מרקסיסטיים
ב. פרדיגמת המרקסיזם
חלק מהתשובה לא נמצא במסדרונות הכנסת ולא בחדרי הסיעות.
כדי להבין את השורש, צריך לזקק את הנקודה שבה אנחנו עומדים — ממש על התפר החשוף שבין שתי צורות חשיבה הופכיות: היהדות מול המרקסיזם.
המרקסיזם מסתכל על המציאות האנושית ורואה בה דבר אחד בלבד: מאבק בין מעמדות.
פעם קראו לזה פרולטריון מול בורגנות, עניים מול עשירים. היום המרקסיזם החליף בגדים ואימץ שפה חדשה, אבל המנוע נשאר זהה: גברים מול נשים, מזרחים מול אשכנזים, פריפריה מול מרכז, מחנה פוליטי אחד מול מחנה פוליטי יריב, ערבים מול יהודים — במלחמה על משאבים.
מהו בעצם ׳מעמד׳? מעמד הוא קטגוריה שטוחה, צינית ודו-ממדית. הוא לוקח את האדם, על כל עושר נפשו ועולמו, ומצמצם אותו לתגית אחת בלבד. ביקום המרקסיסטי כל המעמדות מתגוששים ביניהם במשחק סכום-אפס על אותו משאב חומרי ומצומצם: כסף, כוח וכבוד.
אין טוב ורע, אין אמת ושקר, אין ייעוד — יש רק מדכא ומדוכא, שולט ונשלט.
ג. זהות, חזון, ויהדות
היהדות, לעומת זאת, מתבוננת בעולם ורואה בו מפגש — ולעיתים התנגשות — בין זהויות.
זהות איננה תגית שטוחה. יש לה עומק כמו גיאולוגי. היא בנויה משכבות על גבי שכבות של רעיונות, תרבות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מסורות עתיקות, מורשת וחזון.
ההבדל הזה ניכר אפילו בשפה עצמה: תודעת המעמד מדברת על "נשים" כקבוצת לחץ במאבק כוחות.
תודעת הזהות מדברת על נשיות כאיכות בעלת ערך.
תודעת המעמד מדברת על "מזרחים" כקטגוריה סוציו-אקונומית מקופחת.
תודעת הזהות מדברת על מזרחיות כעולם עשיר של מסורות וחכמת חיים.
תודעת המעמד מדברת על "יהודים" כאוסף של פרטים בעלי אינטרס חומרי משותף.
תודעת הזהות מדברת על יהדות כמורשת, ברית שייכות, ייחוד, ייעוד ואמונה.
בתפיסת הזהויות היהודית, לא כל החיים הם מאבק על כסף, כוח וכבוד. אלו הם במקסימום הפיגומים — האמצעים החומריים שנועדו לאפשר לנו לממש בעולם הבדלי חזון שורשיים, עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.
כאן בדיוק טמונה הטרגדיה של הרגע הישראלי הנוכחי.
אפילו דוד בן-גוריון, מנהיג שצמח מתוך תנועת הפועלים הסוציאליסטית, תפס בשלב מסוים שלתנועה שלו נשקפת סכנה קיומית: אם היא תישאר שבויה בקופסה המרקסיסטית, לא תקום כאן מדינה לעם היהודי. אי אפשר לכונן ריבונות היסטורית מתוך מנטליות של ועד עובדים מטריאלי. לכן הוא טבע את המטבע ופרסם את קובץ מאמריו המכונן "ממעמד לעם". במילים שלנו, בן-גוריון דרש מתנועת העבודה לבצע המרת פרדיגמה: ממעמד — לזהות. להפסיק לראות ביהודי פועל שנאבק על נתח גדול יותר מהעוגה, ולהתחיל לראות בו בן לעם עתיק שחוזר לממש את זהותו ואת ייעודו ההיסטורי.
אי אפשר לכונן ריבונות היסטורית מתוך מנטליות של ועד עובדים מטריאלי
ד. לאן פנינו
זו לא עת לטשטוש. מה שמתרחש היום לנגד עינינו בכנסת ישראל הוא תמונת המראה ההפוכה והמבהילה של המהלך ההוא: נסיגה מעם — בחזרה למעמד.
כאשר מרוקנים את הפוליטיקה הישראלית מתוכן של זהות, מורשת וחזון יהודי, היא קורסת מעצמה בחזרה אל המטריצה המרקסיסטית השטוחה.
המחנות הפוליטיים מפסיקים להיות נושאי דגל של תפיסות עולם, והופכים ל׳מעמדות׳ ציניים הנלחמים מלחמת חורמה על משאב אחד ויחיד: כוח שלטוני גולמי.
וכשהכוח הוא האליל היחיד, מתרחש עיוורון צבעים מוסרי ולאומי.
בלוח ההצבעות האלקטרוני של תודעת המעמד, לכל אצבע יש בדיוק אותו משקל מספרי. אצבע של לוחם ציוני גיבור ואצבע של תומך טרור השולל את עצם קיומה של מדינת ישראל נספרות בדיוק אותו הדבר בדרך אל ה-61 הנכסף. הרי אם כל הפוליטיקה היא רק קטטה על כוח, כבוד וכיסאות, ואם המטרה העליונה היא להכניע את ה׳מעמד׳ היריב ולתפוס את פטיש היו"ר — למה לא להישען על הזרוע הכנסתית של חמאס? בעולם שבו הזהות נמחקה, אין באמת אויב ואין אוהב. יש רק שותפים טקטיים לחלוקת השלל.
האירוע היום בכנסת איננו תקלה טקטית וגם לא רק שערורייה חולפת; הוא נורת אזהרה שמהבהבת מול הפנים של כולנו.
אי אפשר להחזיק מדינה יהודית עם כלי עבודה מרקסיסטיים.
מי שמוותר על קומת הזהות והופך את הריבונות שלנו לזירת התגוששות שטוחה על כוח, מגלה מהר מאוד שבמאבק על הבית — הוא עצמו פתח את הדלת למי שבא להחריב אותו.
לפני שעוסקים בתיקון, ראוי קודם שנפנים את הקלקול.