א.
זה היה אמור להיות אירוע קלאסי של 'כל העם מקשה אחת'. אם תרצו: זה לא ימין ולא שמאל, זה עם ישראל!
טיסה של פליי דובאי, קוקפיט מדמם, וקבוצה של אזרחים פשוטים, ללא שיוך פוליטי, שקמים מתוך ההלם ומצילים את הבית כולו מאסון לאומי.
רגע שבו אפשר לצפות מכל אזרח ישראלי למחוא כפיים ולסנן בסיפוק: "איזה עם מופלא".
אבל אז, במקום קריאה למלא את הכיכרות בריקודי הורה סוערים ובקריאת "עם ישראל חי" עם דגלי ישראל, התפשטה בחוגי השמאל ובתקשורת חמיצות צורבת.
האירוע המרהיב הזה – כך התברר במהירות – במקום שיועצם כסיבה למסיבה מתמשכת, הפך לפנצ'ר קטלני בגלגלי קמפיין הבחירות. כדי לא להצטייר עד כדי כך כמנותקים מההוויה הלאומית, ערוצי התקשורת שילמו מס שפתיים מהיר ועברו מיד לעסוק בנושאים אחרים, כדי להתגבר על הפנצ'ר הלא צפוי הזה.
דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן
ב.
מדוע התרגשות לאומית מעוררת בשמאל אלרגיה קשה?
התשובה הראשונה טמונה בעצם הגדרת הזהות. הימין הישראלי, במהותו, מזוהה עמוק עם הייחודיות הלאומית. הוא מאמין בהיסטוריה שלנו, במורשת, ובמשהו פנימי ואיתן המניע אותנו במיוחד בעת צרה. אפשר לקרוא להם 'ישראל השנייה', או 'הנייחים', ואפשר גם להעמיק במושג 'נצח ישראל'.
השמאל לעומתו מתהדר באוניברסליזם נאור: במחיקת זהויות, בפריצת גבולות ובפירוק הדת. לשיטתו, כל אלו הביאו לשנאה ולמלחמות מיותרות ועקובות מדם לאורך ההיסטוריה.
מונחים כמו 'גבורה ישראלית' או 'תעצומות נפש של האומה' נתפסים בעיניו כמשהו פרימיטיבי, המריח מלאומנות חשוכה.
כשמטוס ניצל בזכות תושייה אזרחית, הציבור הרחב מתרגש מה'ישראליות' הבריאה שהתגלתה. אבל עבור האוניברסליסט, האירוע הזה מעיד על גדלותם האנושית של פרטים ללא קשר ביניהם. בקיצור, התרגשות כזו היא אירוע שנזקף מיד לזכות המחנה הלאומי.
היות שלמרות הכול באמת אחים אנחנו, וקשה מאוד להחניק רגשות טבעיים, בהתחלה אכן כולנו מתרגשים; אך מהר מאוד אנו מתפצלים בתחושות שונות.
ג.
הכלכלה הפוליטית של המרמור
לשמאל, ודאי בתקופת בחירות, יש צורך קיומי במרמור, בזעם ובתחושות חורבן. כדי להציע את עצמך כ'מושיע' וכ'מומחה' שיבוא לפתור את הבעיות, אתה חייב שהציבור יחוש שהוא מצוי בקטסטרופה מתמשכת.
אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?
אירוע הצלה הרואי, אף שהיה ספונטני לחלוטין וללא קשר לזהות הממשלה, הוא 'תאונת עבודה' בתוך הנרטיב הזה.
הצלחה לאומית משרה נחת, גאווה וביטחון עצמי. ואנשים גאים ובטוחים בעצמם? הם פשוט לא הלקוחות של קמפיין הדיכאון.
גם הניסיון הפתטי להיחלץ מהפלונטר הזה על ידי תקיעת טריז בין העם להנהגה לא כל כך מצליח. "אנחנו חייבים הנהגה ראויה לעם הנפלא הזה", הם טוענים, ובכך מתעלמים מבחירתו המודעת של העם, כאילו לא בחר בעצמו בממשלה שלו אלא נלקח בשבי תחת איומים.
ד.
החמיצות המובנֵית: מלכודת האוטופיה המשיחית
אבל העומק של התופעה שורשי עוד יותר. בתפיסת העולם היסודית של השמאל שוכנת חמיצות מובנית. השמאל מחזיק בתפיסה אוטופית ומשיחית, שלפיה העולם קרוב מאוד להיות מתוקן לגמרי.
השלום המוחלט והצדק האוניברסלי נמצאים ממש מעבר לפינה. לשיטתם, כל מה שמפריד בינינו לבין גן העדן הוא רק קצת 'כוונות טובות', קצת פשרות, כמו הסכמי אוסלו למשל. ומכיוון שהמציאות המורכבת והאכזרית מסרבת להיכנע לאוטופיה הזו, השמאל מצוי בתסכול תמידי. המציאות לעולם אינה מתיישרת לפי הציפיות שלו, ולכן הוא תמיד חמוץ, מאוכזב וכועס על העם, שכביכול לא מבין מה טוב בשבילו ואינו מבטא נדיבות כלפי שכנינו המסכנים.
לעומתו, הימין מחזיק בתפיסה משיחית מסוג אחר לגמרי: זוהי אמונה ארוכת טווח, שאינה נבהלת מהחסרונות של ההווה.
הימין מבין שההיסטוריה היא תהליך עמוק, שיטתי ואיטי. ראשה של המשיחיות הלאומית אמנם בשמיים, אך היא נטועה חזק בקרקע ומעניקה לימין כוח, נחת רוח ואנרגיה להתמודד עם אתגרי החיים הקשים.
הימני לא עצוב כל הזמן מכך שהמציאות אינה מושלמת; הוא שואב כוח ממעגלי הזהות המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים.
הוא מבין שנדרשת סבלנות ובנייה ארוכת טווח. כל הישג מבחינתו מוכיח שאנחנו בדרך הנכונה, רק צריך סבלנות ואמונה.
בקיצור, שני אבות הטיפוס האלו מביטים אל האופק. האחד מתמוגג מנחת ומתמלא באנרגיות להתמודד עם המורכבויות, ואילו השני מפתח חמיצות וכעס על כך שהמציאות הזאת עדיין לא כאן.
אם העם חזק, שמח, בריא ומלא אמונה בצדקת דרכו, איך אפשר למכור לו שהכל כאן מתפרק?
ה.
לזקוף קומה בעיצומה של ההיסטוריה
האזרחים הגיבורים מהמטוס מזכירים לנו, שהאומה הזו חזקה בהרבה מכל מיני קמפיינים של מרמור, בין אם הם מגיעים משמאל ובין אם הם מועתקים לימין.
לעומת ׳מקצועני החמיצות׳ שימקסמו לצורכיהם כל אירוע לאומי, ישנם האזרחים הפשוטים – ולא משנה במי הם בוחרים בקלפי – שמבליטים עבורנו את תכונות חיינו ואת גודל השעה.
הם לא כוססים ציפורניים וממתינים למימוש קרוב של אוטופיות דמיוניות, הם פשוט עושים את המעשה הנדרש; ואז דגלי ישראל נשלפים בטבעיות אל על, כי דגל המסמל גאווה לאומית אותנטית הוא לא כלי ציני שנועד להפגנות בקפלן.
