התלבטתי אם לכתוב על המפלגה בעלת השם היומרני והמנכס "עמך ישראל", לאחר האמירה המקוממת של יו"ר המפלגה עופר וינטר כלפי ראש הממשלה - "שביבי יקפוץ לי" - חשתי שהגיעה העת.
ככה מדבר מפקד פלוגה ותיקה לפקודיו, לא של מנהיג ציבור שקול וקר רוח. וככה לא מדברים על ראש ממשלה בישראל ולא משנה מיהו. לא מדובר בכבודו הפרטי של ביבי, אלא בכבודם של ישראל - כבוד האומה שהתבטא בבחירת העם, מרוכז באישיותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מי שלא מבין זאת, כדאי שישלים פערים. לבקר, כן. לבזות, ממש לא.
אמנם, כשעוסקים בפוליטיקה לא כדאי להגזים בטהרנות ואנינות טעם. עדיף להתמקד במדיניות ובתפיסות עולם. אך לעיתים, פליטת פה קטנה ברגע של לחץ חושפת בדיוק את מה שמנסים להסתיר.
עיוורון ביחס להצלחות וההישגים
בתום ארבע השנים האחרונות, כשהממשלה הנוכחית מילאה את ימיה, מיליוני ישראלים עומדים ומשתאים לנוכח ההצלחות הכּבּירות של הממשלה היוצאת. הם ראו כיצד ממש בציפורניים, מול לחצים בינלאומיים חסרי תקדים ואילוצים מורכבים מבית, נאבקה הממשלה הזו והשיגה הישגים מרשימים בכל זירה. האם הכל מושלם? ודאי שלא. אבל לטעון - כפי שמרבה להצהיר וינטר - כי מדובר ב"ממשלה צרה שהיא צרה לישראל", צורם מאוד ומלמד על אימוץ טרמינולוגיה הלקוחה ממחוזות קפלן, ליברמן ויאיר גולן. אמור לי איזו טרמינולוגיה אתה מאמץ ואומר לך מי אתה.
דמיינו מה עובר על הורים שכּולים שאיבדו את היקר להם מכל, לשמע צלילי המוסיקה המחלישים האלה והלועגים להישג.
בזכות גיבורים אלו מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל השתפר פלאים. אפשר לבקר, אין צורך לבזות ולהחליש.
הסקרים מעידים שעמך ישראל האמיתי, לא המפלגתי, על רבבותיו, רואה תמונה מורכבת וחיובית, הוא לא ממורמר ולא מקבל את הזעם הקדוש.
הדגשת הכשלים תוך התעלמות מההישגים הכבירים של הישגי הממשלה משדרים זלזול במיליוני אזרחים מתוך אותה ה'עמך' ממש.
באיזו זכות מביטים בבוז לא-רשמי, במיליוני ישראלים שגאים בהצלחות הממשלה ובמנהיגיה, ומבטלים את דעתם בהנפת יד?
הטעות בדיאגנוזה: החרדים או הריבונות?
לווינטר יש בטן מלאה על החרדים. הוא מרבה להזכיר את השר גולדקנוף, שלא מצטיין ביחסי ציבור טובים בלשון המעטה ודרכו לתקוף את החרדים ומציג פנים חמוצות מול ההישגים הביטחוניים.
המסרים הללו קולעים אולי לאניני הטעם וההומלסים "המחפשים בית פוליטי" בימין, אך הצבת איום הגיוס והסוגייה הביטחונית כנושאים היחידים והמרכזיים היא עיוורון מסוכן.
שבועיים לפני השבעה באוקטובר הופיעה כותרת בעיתון 'הארץ': "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית". הכותרת הזו היא תמציתו של המאבק התרבותי המתרחש מתחת ומעל פני השטח. וכל מי שעיניו פקוחות ומוכן להקשיב לאנשי הרוח ומובילי הדעה של היריבים הפוליטיים מבין זאת. המאבק של דורנו ממוקד בשאלה: מיהו הריבון? האם העם באמצעות נבחריו, או חבורת 'מומחים' מצומצמת - ה'דיפסטייט' ונציגיה במערכת המשפט.
כשמבינים את עוצמת המאבק הזה, מבינים שהברית היהודית (חילונים לאומיים, דתיים-לאומיים, חרדלי"ם וחרדים) אינה פריבילגיה - היא עוגן הכרחי לשמירה על זהות המדינה.
מי שלא מבין זאת, יקבל באדישות את עריצות בג"ץ ולא יעסוק בהחזרת ריבּונות העם למקומה, אלא רק יצעק על ההנהגה שיורקת דם בכל צעד שהיא מבקשת לקדם וידרוש "גיוס חרדים עכשיו". זוהי איוולת טקטית שמחטיאה את המערכה האסטרטגית.
אמור לי איזו טרמינולוגיה אתה מאמץ ואומר לך מי אתה
"אני לא עובד אצל נתניהו" – זריית חול בעיניים
הצורך להתרחק מהקואליציה כאילו הייתה חבורה מצורעת הביא את מס' 4 ברשימה, עו"ד ערן בן ארי, להצהיר: "לא אמרנו שנשב רק עם נתניהו, אמרנו שנמליץ על נתניהו". באמת אצילי מצידו.
גם האמירה הפומפוזית "אני לא עובד אצל נתניהו" של וינטר היא זריית חול בעיניים. מפלגה של 4–5 מנדטים בהנחה שהיא בכלל עוברת את אחוז החסימה, לא יכולה להיות "עצמאית" בקואליציה. זו אינה עצמאות, זו אנרכיה.
עם ישראל בוחר במפלגה הגדולה להיות ספינת הדגל ובעומד בראשה להיות רב החובל שלה. כל חבר קואליציה המעוניין בכנות להיות שותף, חייב לגלות ענווה. זוהי לא קריאה לעבדות, זוהי אחריות וקבלת מרות. בלי פוזות: בדיוק כפי שאדם שאיברי גופו לא פועלים בהרמוניה, יזדקק לאשפוז כפוי. לכן כל חבר קואליציה בהחלט "עובד אצל נתניהו"- לא במובן השטחי הרדוד, אלא עובד עבור הציבור שבחר בנתניהו להנהיג.
כבר היה לנו ניסיון מר עם סחיטה דה פקטו של מפלגת שישה מנדטים שלקחה מדינה שלמה כבת ערובה, או עם ברית האחים של בנט לפיד ואין לציבור שום עניין לחזור על הסיוט הזה. זה אולי כשר אבל מסריח מאוד.
אינפנטילי פוליטית וחיזוק הדיפ-סטייט
כשיוסף חדאד אומר בראיון ש"וינטר חייב להיות שר ביטחון כי מגיע לו והוא תותח", הוא מפגין תפיסה ילדותית. ראויות פוליטית נבחנת בקלפי ובאמון העם, ולא בדרגות מהעבר.
המחשבה, כפי שמצהירים במפלגת 'עמך ישראל' לצרף לכתחילה מפלגות ממחנה החרם (אייזנקוט, בנט או ליברמן) במקום החרדים, פירושה אינו רק קידום 'מדינת כל אזרחיה' בדלת האחורית - אלא הנשמה מלאכותית של זרמים, תנועות ורעיונות שפג תוקפן וחיזוק ישיר של הדיפ-סטייט.
מי שעדיין לא הבין, את קידום תפיסת מדינת כל אזרחיה עושים במחשכים ובהסכמה שבשתיקה, לא בהצהרות גלויות.
כל מרכיב ממפלגות אלו מגיע עם נדוניה כבדה של כניעה למערכת המשפטית הישנה. אף אחד מהם לא יאפשר למנות שופטים ראויים לעליון, ואף אחד מהם לא יאפשר להחזיר את הריבונות לעם דרך רפורמה משפטית ראויה. עִם ממשלה כזו המסתמכת על אייזנקוט או בנט, אפשר יהיה רק לחלום על מינויים ערכיים המבינים את מקומם במשטר דמוקרטי בצמרת מערכת הביטחון כדוגמת מינוי רומן גופמן או דוד זיני.
כשמשתפים פעולה עם נציגי המערכת, המחיר הוא סיכול כל אפשרות לשינוי עומק. אפילו בהקשר הביטחוני בלבד קיומם של מרכיבים אלו יסיגנו לאחור.
המפלגה הזו בונה לעצמה מנגנון חסינות כפול: הם דורשים שלא יתקפו אותם "כי הם בימין", מציבים תנאים דרקוניים, אך במקביל מכינים את האליבי; וינטר כבר הודיע שאם לא יעבור את אחוז החסימה, "נתניהו הוא זה שיהיה אשם בנפילת הימין".
המאבק של דורנו ממוקד בשאלה: מיהו הריבון? האם העם באמצעות נבחריו, או חבורת 'מומחים' מצומצמת - ה'דיפסטייט' ונציגיה במערכת המשפט
בין ניסיון מעשי לקסמים בעיניים עצומות
בסופו של דבר, הכל נבחן בשאלה פשוטה מול המציאות: האם אתה ממוקד ומכיר בהישגים הדרמטיים שהושגו במאמצי-על מול מערכות משפט וביטחון לעומתיות, או שאתה מפזר סיסמאות החושב שבידיך חסרות הניסיון תוכל לעשות קסמים בקלות.
יתכן ובדיוק מסיבה זו, אין זה מקרה שוינטר ומפלגתו בחרו להתעלם לחלוטין מגילויים דרמטיים כמו אלו שעלו בעדותו של אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו השבוע. החשיפות המטלטלות על אופן ניהול המערכת והמאבק על הריבונות פשוט מעל ראשם.
התמודדות אמיתית עם עריצות המערכת דורשת קודם כל אבחון חד של הבעיה. לאחר מכן חכמה, אורך רוח, תחכום, תכנון אסטרטגי ומחויבות לקרב סיזיפי - ולא סיסמאות נבובות של "הוא תותח".
הרבה יותר קל להבטיח קסמים, לבזות את ראש הממשלה (ואת מצביעיו) על חסרונותיו ועל שגיאותיו ולמכור אשליות לציבור, מאשר להכיר בקושי של המערכה ולעמוד לצד מי שנלחם בה יום-יום. וינטר טען באוזני פעיליו ש"יורים לו בגב", אך לאור מסריו, האם לא ראוי לשאול שמא הם אלו היורים בגב של אלו הנמצאים במערכה?
ואחרי הכל, זכותה של המפלגה לעשות כרצונה, אך אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. או שאתם חלק ממאבק המחנה הלאומי על דמותה של המדינה, או שאתם פוזלים להקמת קואליציה אחרת עם מפלגות אחרות. בכל מקרה, ראוי לקחת אחריות על הדרך ולהפסיק להתבכיין על ביקורת.
בסביבת המפלגה מרבים להזכיר שביקורת חריפה על ראש הממשלה היא לגיטימית לחלוטין ואין בה שום ביזוי. וואלה, צודקים. ממי אתם חושבים שלמדתי, רגע לפני שיישמתי את הכלל הזה על הטור שקראתם עכשיו?
