א. "חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב": עדות ממקור ראשון
כדי להבין מה התרחש היום בבית המשפט, אין צורך להיות משפטן מדופלם. אפשר פשוט להקשיב לדבריו של ד"ר יעקב בן־שמש, מרצה בכיר למשפט ציבורי ועוזרו המשפטי לשעבר של אהרן ברק:
"אני הייתי חלק מהמחנה שאכל את כל שטיפת המוח ההיא... אם אתה שומע את זה יום־יום במשך שלושים שנה מכל אמצעי התקשורת, זה מה שכולם אומרים, על זה כולם מדברים, זה מה שכולם בעבודה ובאונ' חושבים. אפילו אדם עם השכלה וחשיבה ביקורתית יכול להאמין בזה.
אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'.
אתה כבר לא בודק. אמרו לך את הדברים האלה כל כך הרבה פעמים, שזה הופך להיות אמת.
כשהתחילה הרפורמה המשפטית וראיתי את הקמפיין התקשורתי נגדה, שמראיינים שופטים בעליון לשעבר ופרופסורים למשפטים, ראיתי שמשקרים, כי זה תחום המומחיות שלי. היה לי קל לראות שזה קמפיין שקרי, מסע תעמולה מטופש.
ואז הגיע השבעה באוקטובר ואמרתי לעצמי: רגע, אז גם באוסלו שיקרו לנו, גם בהתנתקות. הכול קורס. תוך כמה חודשים הכול קורס. חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב."
הווידוי האמיץ הזה מתאר את מה שמבינים כיום אזרחים רבים: המשפט לא נולד בחלל ריק, אלא צמח בתוך מעטפת תקשורתית ומערכתית מתמשכת, שמטרתה לקבע נרטיב שקשה לערער עליו.
חייתי שלושים שנה תחת תעמולת כזב
ב. תאטרון האבסורד: מופע ה"לא זוכר" וזילות "קודש הקודשים" הדמוקרטי
תקינות הליך פלילי מול ראש ממשלה נבחר אינה "פרוצדורה סתמית". ראש ממשלה שואב את סמכותו ישירות מפתק ההצבעה של הציבור. פגם בהליך כזה הוא פגם ב"קודש הקודשים" של הדמוקרטיה, ופגיעה בהליך הוגן כלפיו היא פגיעה ישירה בריבון - בעם עצמו.
מי שעמד בראש המערכת וחתם על כתב האישום המטלטל, נעמד על דוכן העדים והשיב פעם אחר פעם בביטויים מופרכים כגון "לא זוכר", "לא יודע" או "יכול להיות".
הוא "לא זוכר" אם חתם על כתב האישום המתוקן, "לא יודע" האם העתיקו את חתימתו ממסמך אחר, "לא זוכר" האם נדרש אישור בכתב לחקירות, וטוען בדיעבד שחלק מטענות המשטרה היו לא נכונות או שנעשו פעולות חמורות מאחורי גבו.
ההתנהלות הזו מייצרת תחושה קשה כאילו מדובר ברכישת פריט סתמי במכולת השכונתית, ולא בהחלטה המשנה את פני המדינה. אם כך נוהגת המערכת כלפי ראש הממשלה, מה יאמר האזרח הקטן ביום שבו יעמוד מול זרועות האכיפה?
ג. משרתי ציבור או שליטים מטעם עצמם?
ההתרחשות בבית המשפט מתחברת לתופעה רחבה יותר של מוקדי כוח לא-נבחרים, במערכת המשפט, בתקשורת ובדרגים הביטחוניים והאזרחיים - ה'דיפסטייט'.
במקום שמערכות אלו ישמשו כ"משרתות ציבור" המיישמות את מדיניות הדרג הנבחר, נוצר מעמד של פקידים ומומחים מטעם עצמם, שנושאים עיניים למחוזות אחרים וממנים את עצמם לשומריו של הציבור, מפני הציבור עצמו.
ד. הקרב על זהות המדינה: זכות העם לטעות
המשפט הזה מחדד את קו השבר האמיתי בחברה הישראלית:
צד אחד מאמין בתפיסה טכנוקרטית, שבה ההכרעות הערכיות מופקדות בידי אליטות, "מומחים" ומשפטנים המכתיבים לציבור מה נכון עבורו.
צד שני מעמיד במרכז את ריבונות העם ואת זהותה היהודית והלאומית של המדינה.
לעולם ראוי להעדיף את ריבונות העם על כל מגרעותיה ולקויותיה, מאשר להתמסר לריבונות של קבוצת 'מומחים' מועטים המנכסת לעצמה את החוכמה.
(את העיסוק הדמגוגי בסנהדרין נשאיר לעיתוי אחר ברשותכם).
בדמוקרטיה אמיתית, העם הוא הריבון הבלעדי, ובדמוקרטיה "מותר" לעם לטעות, לקבל החלטות דרך נציגיו ולשאת בתוצאות. שום פקידות או מועצת חכמים אינה רשאית לנשל את הציבור מזכות יסוד זו.
אתה כבר יודע שנתניהו 'מסית ומפלג ומסכסך ושקרן'. אתה כבר לא בודק
ה. אבן הבוחן להנהגה - הבנת האקווריום שבו כולנו שוחים
עד כאן לא חידשנו דבר.
זהו הנושא היסודי ביותר בחיינו הציבוריים כיום. הדגש הוא על העתיד; מועמד לכנסת (עופר וינטר למשל), רב, איש ציבור או מחנך שאינו מתייחס לנושא הזה ברצינות משהו בבסיס תפיסת המציאות הציבורית והפוליטית שלו לקוי מן היסוד.
'משל האקווריום': להביע דעה בנחרצות על סוגיות לאומיות מבלי להתייחס לקרב הריבונות ולעיוותי המערכת, דומה לוויכוח על סוגי הדגים, תפקודם, או צמחי המים באקווריום, מבלי לתת את הדעת לאיכות המים, לעכירותם ולזכוכית שמגדירה את גבולותיהם.
ה'אקווריום' הוא המערכת הציבורית העכורה והתרבות העוטפת אותנו. המים הללו מזינים ומכתיבים את כל מה שקורה בתוכם. נבחר ציבור שמתעלם מכך עלול להבטיח למשל מהלכים ביטחוניים בפאתוס אך לגלות פעם אחר פעם כי זרועות המערכת מנטרלות את יכולתו לממש אותן.
מי שמדלג על המאבק הזה ומסרב להישיר אליה מבט, ראוי להתייחס לפרשנותו, לעצותיו ולהבטחותיו בערבון מוגבל ולא משנה מהו אורך זקנו או דרגתו הצבאית.
