ברגישות ובנחישות! כך לימד אותנו הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, שהתבטא השבוע נגד ממשלת אחדות ואמר על נתניהו: "אסור לגעת בעקרב גם עם מקל, צריך לדרוך".
א.
מסופר על בן ששלח מעטפה מחוץ לארץ, ועליה כתב: "אבא, שלח כסף". כשאביו הקשוח פתח את המעטפה וקרא את הדברים, הוא רתח מזעם - הוא שמע בהם תביעה חוצפנית של פרחח שחושב שמגיע לו הכל. הוא קרא לאשתו, הראה לה את המכתב ואמר: "תראי איזה חצוף!" אבל האם, בלב רחום וחרד, הביטה באותן מילים בדיוק וראתה בהן תחנונים של ילד מודאג שנקלע למצוקה ומבקש עזרה בביישנות.
אותן מילים ממש. אבל ה'מוסיקה' קובעת הכל.
אסור לגעת בעקרב גם עם מקל, צריך לדרוך
ב.
כך בדיוק נראים פני הדברים סביב שיח ה'אחדות' הפוקד את מחוזותינו - שיח המקודם על ידי גיבורי מלחמה שהקימו מאהל בירושלים.
לצד הערכה פשוטה לכוונותיהם הטובות של הקוראים לאחדות, בואו נאזן מעט. או הרבה.
בעולם האמיתי, הניסיון לדקלם ערך מופשט מבלי לשאול כלל כיצד הוא נתפס בשכונה, מזכיר מתנדב תמים היוצא לקדם 'שלום עולמי' ו'אחווה אנושית' בלב שבט קניבלים ואינו מבין מדוע הוא מוצא את עצמו לפתע בתוך סיר גדול.
הבעיה מחמירה כשמבינים כיצד אנשי הרוח, ה'לשעברים' הבכירים ומנהיגי השמאל, קוראים את המפה. על דבריו של דן חלוץ שהובאו לעיל, למשל, לא נשמע שום גינוי.
אי-היכרות עם שותפך לבירור, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דומה לניסיון לקדם שלום בימי אוסלו המדממים מבלי ללמוד לעומק את שורשי התפיסות של מי שישב בצידו השני של המתרס.
ואת אותה אווילות ממש אנו פוגשים גם בבורות ביחס לאחים המוסלמים, לנציגיהם בכנסת, ולדרכי פעולתם.
ג.
מדוע שונה הדבר כשעוסקים בשיח פנימי? מישהו מעלה בדעתו להיכנס למשא ומתן כלשהו מבלי ללמוד לעומק את בן שיחו ואת תרבותו? על אחת כמה וכמה כשמדובר בנציגי מחנה שלם, בעל היסטוריה, נרטיב ונקודות ציון ברורות, ולא בחברים מהמילואים.
חרדים, מתנחלים וגם אנשי שמאל - יהיו הקיצוניים ביותר שיהיו - הם אחינו. גם כשהם מרגיזים מאוד.
אבל גם כלפי אחים, ממש כמו ביחס לילדינו, התגובה משתנה מעת לעת. "לכל זמן, ועת לכל חפץ", כבר לימד אותנו קהלת.
ד.
אם רוצים לדבר על אחדות, ראוי קודם כל להבין את שורשי תפיסת השמאל ביחס ליהדות וליהודים; להבין על מה גדלו כאן דורות ואילו תפיסות עולם עיצבו אותם. בניגוד לאשליה הימנית, כאילו מדובר בחוסר הידברות, בתפיסת השמאל עומד יסוד עקרוני ונוקשה שאינו מוותר לעולם על ההגמוניה. בעולמם, אחדות אינה פשרה שוויונית, אלא דבר אחד ברור: קבלת סמכותם וערכיהם - "אם הם רוצים להצטרף אלינו, הם צריכים לקבל את ערכינו" - כך אמר האלוף במיל' יאיר גולן לפני שנים, בעודו לובש מדים, ביחס לחיילים דתיים. ישבתי שם בקהל.
כאשר השמאל שולט בכל מוקדי העוצמה במדינה - מהאקדמיה ועד התקשורת, ממערכת המשפט ועד לצמתים הקריטיים של הממסד - הקריאה החד-צדדית לאחדות אינה מתפרשת אצלו כגדלות נפש, אלא כרפיסות וכניעה של צד מותש. התוצאה הישירה והבלתי נמנעת היא שהצד השני רק מעלה את המחיר, מקשיח את עמדותיו וממשיך לדרוס, מתוך הבנה שאין לו שום סיבה לוותר כל עוד יש מי שממשיך להתחנן.
ה.
איזנקוט אמר השבוע מעל דוכן הכנסת כי "בן-גוריון לא הכיר את ח"כ אלמוג כהן כשדיבר על חברת מופת". איזו חרפה.
איזנקוט, כמובן, אמר זאת בשפה רכה ומנומסת אך ארסית ודוחה.
מהכנסת הלך איזנקוט ישירות למאהל האחדות, והצטלם מחויך עם יושביו. אל המאהל הזה הגיעו אנשי ציבור נוספים מגוש החרם; הם מתחבקים ומחייכים, אך בפועל - מטאפורית - מלטפים ברחמים את ראשם של המתחננים לאחדות.
לפני שכל אלו מתקבלים בחיוכים, האם לא ראוי למחות בפניהם נמרצות בשם חלקים גדולים מעם ישראל? בשם משפחות שכולות? האם לא ראוי לתבוע בתקיפות את עלבונו של ח"כ אלמוג כהן?
ו.
כשבוחנים את המחיר הפוטנציאלי של אינפלציית הדגשת ערך האחדות לבדו, ללא איזונים, מגיעים למסקנות לא פשוטות. נוער ערכי, שיידרש מחר לעמוד בתוקף על ערכיו, להיאבק בעוולות מערכתיות, לגלות גבורה אזרחית ולתת גיבוי לאחרים העושים זאת - יתקשה מאוד כשערך אחד בלבד מוחדר לתודעתו שוב ושוב. הרי ישנם ערכים נוספים בחיינו המתנגשים ביניהם, ובכל סיטואציה נדרש להכריע איזה ערך גובר.
אם הם רוצים להצטרף אלינו, הם צריכים לקבל את ערכינו
ז.
הדברים אינם באים לומר שהאחדות אינה הכרחית לקיומנו כעם. אלא שפעמים רבות הדרך להשיג אותה - מול מציאות דורסנית - היא בעיקר לא לדבר עליה, או לכל הפחות לדבר עליה בבגרות. ממש כפי שקריאות פומביות ונואשות לשחרור חטופים מתפרשות בצידו השני של הגבול לא כהפגנת חוסן וגבורה, אלא כחולשה ורפיון.
המחנה הלאומי אינו צריך לבחור בין אחדות לבין עמוד שדרה. הוא צריך להבין שבלי עמוד שדרה, לא תהיה אחדות.
אם מישהו מזהה את הרצון שלך באחדות כהזדמנות לרמוס אותך, הוא לא זקוק לעוד מחווה של פיוס. הוא זקוק לפגוש גבול.
ראוי לשנות את הניגון מן היסוד ולהחליף את המוסיקה. אפשר למשל לומר בפשטות כך:
'אנשי שמאל, מה קרה לכם? עצרו רגע וראו לאיזו תהום הידרדרתם. תפסו את עצמכם בידיים והתעשתו. חזרו הביתה. ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שיעור פשוט וכואב: מי שהתנער מאחיו ומיהדותו פשוט נפלט ונעלם'.