א. בריונות וריצוי בתקשורת זוגית
לאחרונה סיפר לי חבר טוב, מטפל זוגי, על דינמיקה זוגית של בריונות וריצוי. אחד מבני הזוג מאמץ דפוסים שתלטניים, תביעות ודרישות אינסופיות המלוות באיומים לגבי המשך הקשר. הצד השני לעומתו מאמץ דפוסים של ריצוי. הוא מרגיע, מכיל, סופג, מתרוצץ ומרַצה, הכל למען ערך 'שלום בית'. הכל כדי שהבית לא יתפרק.
הדינמיקה הזו קטלנית לקשר, והרדיפה של הצד המרַצה אחרי 'שלום בית' מחמיר את המצב. ההכלה שאינה במקומה, ההרהור החוזר-חלילה שמא השתלטן צודק, הרדיפה אחרי פיוס בהקשר שגוי – גוררים את הקשר לכאוס חסר תקנה. תיקון הקשר, טוען חברי המטפל, מתחיל בהפסקת הרדיפה אחרי הריצוי וההכלה בשם שלום הבית, תוך הכרעה פנימית ברורה שהקשר יתנהל אך ורק בכבוד הדדי ובאחריות משותפת על שלמות הבית.
תוך כדי השיחה הגענו להבנה, שתופעה דומה מתרחשת בישראל במישור החברתי הרחב. חלק מציבור הימין בישראל סובל מאותה בעיה של ריצוי בשם שלמות הבית. הוא חושב שהוא פועל למען אחדות, אך בפועל הוא מעצים את הכאוס. הוא חושב שהוא צריך כל הזמן לוותר בשביל שלמות הבית, אבל הוא לא מודע עד כמה הריצוי הזה מפרק את הבית.
ד"ר יעקב בן שמש, משפטן מהקריה האקדמית אונו, לשעבר מפגין בקפלן,
מספר מה כל המשפטנים יודעים כשהמצלמות סגורות
ב. דינמיקה של בריונות ציבורית פוליטית
דינמיקה של בריונות וריצוי במישור הציבורי מורכבת יותר מדינמיקה זוגית. היא לא נבחנת בהכרח בתקשורת בינאישית, במעגלי שיח ובמיזמי פיוס, ולא רק בטמפרמנט האישי של אנשים. היא נבחנת קודם כל בפעילות הציבורית של קבוצות דומיננטיות במוסדות הציבור שבהם יש להן סמכות וכוח.
מחאה ההופכת מכלי לחופש הביטוי למפגן של בריונות רחוב, קבוצה המאיימת להחליש את המדינה ביטחונית וכלכלית אם לא יתקבלו דרישותיה, שופטים המנסים לכפות את עמדתם הפוליטית ממרומי סמכות כס השיפוט, פרקליטים המשתמשים בסמכות החוק כדי להפליל יריבים פוליטיים, פקידים המשתמשים בבירוקרטיה כדי לנטרל את רצון הבוחר באִצטלה של מקצועיות ומומחיות – כל אלה הם פני הבריונות הפוליטית בישראל.
תודעה חברתית המנסה לייצר מוקד הכרעה אחר עבור הכיוון שאליו נוסעת המדינה, שאינו הקלפי ביום הבוחר, היא בריונות ציבורית מכוערת, גם אם יש בין חבריה אנשים נחמדים ואדיבים ובני שיח ברמה האישית.
איננו עוסקים כאן בסוגיות פעוטות, אלא בסוגיות הליבה של קיומנו כעם בארץ. השימוש באמצעים פליליים כדי ליירט ראש ממשלה מכהן הוא 'היהלום שבכתר' של הבריונות הפוליטית הזו.
ד"ר עינת וילף מודה בכנות רבה על מה באמת המאבק הפוליטי בתוך ישראל
וכמו שמערכת יחסים של שתלטנות–ריצוי מחריבה יחסים בין אדם לאדם, היא גם מחריבה יחסים בין חלקים בחברה, בין מחנות פוליטיים.
כי הידיעה המשותפת שלכל חלקי העם יש הזדמנות שווה בעיצוב דרכה של המדינה, ורק שכנוע של מספיק אנשים בצדקת דרכך הוא הנותן לך את הסמכות לקדם אותה, שומרת על דינמיקה ציבורית מכבדת, נטולת בריונות ושתלטנות.
ואם אתם רוצים לחפש את סיבת הקיטוב החברתי בחברה שלנו, חפשו אותו קודם כל שם, בדינמיקה הלא בריאה הזו של שתלטנות וריצוי. זה לא קשור לדמוקרטיה, להפרדת רשויות, לשלטון החוק או לזכויות הפרט. זה מעולם לא היה. זה רק על דבר אחד: חוסר לגיטימציה מוחלט לשלטון ימני-מסורתי-דתי במדינה, ושימוש בריוני במוקדי כוח מחוץ לקלפי כדי לשמר שליטה.
העמדה הנפשית של חלק מציבור הימין, הרודפת אחרי פיוס אל מול התופעות האלה, אינה מביאה שלום בית אלא מזינה את הבריונות.
דקה וחצי על ברית הבריונים של קליקת שופטי העליון
ג. אולי אפשר לדחות את פתרון הבעיה למועד אחר?
זוהי שאלה המעידה על צורך בהרחבה נוספת; כי הנושא הזה איננו אחד מני רבים, הוא נוגע בכל תחום מהותי שתרצו לקדם.
לתת תעדוף למשרתי מילואים? – פגיעה בשוויון.
לקדם התיישבות יהודית בגליל אחרי שנה קשה כל כך? – לרשות למקרקעי ישראל לא מתאים.
להמשיך לפגוע בצורה קשה באויב? – פגיעה בזכויות.
לגרש משפחות מחבלים ואפילו רק לשלול מהן זכויות סוציאליות? – לא מידתי.
למנות אנשים שיממשו מדיניות ימנית? – קשיים משפטיים ופגיעה בסבירות.
למנות ממשלה לפי רצון הבוחר? – התיקים תפורים ומוכנים.
להחמיר את כלי הענישה כלפי כנופיות פשע שמשתוללות בחברה הערבית? – צריך להתחשב במוחלש.
בכל סוגיה יש למערכת הפקידותית והמשפטית עושר של דרכים לכפות את דעתה על הציבור.
פרופ' רון שפירא, משפטן ישראלי בינלאומי, מסביר מה הסנטימנט שמוביל את המחאה נגד הימין
יתרה מזו. כשיש מערכת יחסים של בריונות–ריצוי, הדברים אף פעם לא נותרים בסטטוס קוו. קווים אדומים נחצים בכל יום מחדש כדי לא לאפשר לימין למשול. לבריונות אין שובע ואין לה קווים אדומים. הדינמיקה לא תיפסק עד שיוצב גבול לשתלטנות; עד שנסכים להתעמת עם תופעות הבריונות, עד שנוכל לתת כוח לממשלה נבחרת לומר לפקידים לא נבחרים שהם חרגו מסמכותם, ושלא ייכנעו לבריונות.
מי שפוחד לוותר על הנטייה לרַצות שמא יאבד את האחדות, יקלקל את היחסים עד היסוד. אחדות בישראל לא תצמח מזה.
ברור שהדברים צריכים להיעשות בתבונה, בסבלנות, בפיכחון, וגם מתוך מוכנות להגיע להבנות והסכמות עם גורמים רלוונטיים שאינם שייכים לאותם כוחות קיצון. אינני נכנס כאן לצעדים המעשיים, לתזמון או לקצב.
אך זו הנקודה החשובה: השינוי הזה לא יקרה ללא החלטה עקרונית פנימית ומושכלת של הימין בישראל לצאת ממעגל הריצוי, להיות מוכן להתעמת עם הבריונות ללא מורא, ולדרוש יחס של כבוד הדדי לא רק ביחסים בינאישיים, אלא גם ודווקא במרחב הציבורי-פוליטי המשותף. משם יתחיל תיקון.
ניתוח מעניין
ריצוי זה סבל בטח מול בריונות ובסוף הפיתרון הוא תמיד אצל המרצה כפי שגם כתבת