1️⃣ הכנה תודעתית לבחירות
לקראת כל מערכת בחירות בישראל אנו עדים להתפרצות מחודשת של תופעה מוכרת: 'פוליטיקת הזהויות׳.
מדובר בפרקטיקה מתוחכמת הלוקחת את הזהות האישית, האינטימית או המקצועית של האדם והופכת אותה לכלי ניגוח פוליטי במרחב הציבורי.
נשים, נכים, צעירים, ומאז המלחמה האחרונה – גם משרתי המילואים, כולם מקוטלגים במגֵרות זהותניוֹת.
הטיעון המרכזי של שיטה זו הוא פשוט ומסוכן: רק אדם בעל זהות מסוימת מסוגל להבין את הקבוצה שלו, לייצג אותה ולדאוג לה.
גברים, כך נטען, אינם יכולים להבין נשים; יונתן שלו, פוליטיקאי צעיר ממפלגתו של בנט, טוען כי אנשים בני 70 אינם רשאים לשלוח צעירים לקרב, שהרי "הזקנים אינם מבינים את הצעירים".
לעיתים אפילו הפוליטיקאים והקצינים הבכירים המקדמים את השיח הזה אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי שרת בידי אג'נדות עומק, המבקשות לפרק את המבנים החברתיים המסורתיים
2️⃣ מלכודת הדבש של 'תחרות ההתקרבנוּת'
על פניו יש משהו שובה לב בטיעונים הללו. הם פורטים על נימי הרגש והסולידריות האנושית, במיוחד כאשר הם מוצגים מנקודת מבט של קבוצה 'מוחלשת' או 'מדוכאת'. לפי התפיסה הרדיקלית, ככל שהזהות שלך ממוקמת נמוך יותר בהיררכיית הכוח החברתית כך אתה נתפס כצודק יותר, מוסרי יותר, מי שראוי יותר לקבל את קולו של הבוחר.
הגענו למצב אבסורדי, שבו פוליטיקאית מציגה את עצמה כ'מדוכאת ביותר' (שילוב של ׳מגדר׳, נטייה מינית ואפילו עודף משקל!!) כדי לזכות בלגיטימציה.
אלא שהמנגנון הזה מייצר דינמיקה הרסנית של 'תחרות התקרבנות'. במקום לחתור לפתרונות ענייניים, כל קבוצה נדרשת להוכיח שהיא סובלת יותר, מקופחת יותר ומוּדרת יותר. השיח הזה מתחפש לזעקה חברתית למען תיקון עוול, ייצוג וזכויות אדם, אך מאחורי מסווה המסכנוּת מסתתרת כוחניוּת צרופה. הרי אם לא ימולאו תביעותיהם של המדוכאים – ייפתחו שערי הגיהנום.
זוהי אסטרטגיה מניפולטיבית. מטרתה האמיתית אינה שוויון אלא צבירת כוח, נטילת שליטה והכתבת סדר יום.
3️⃣ הקרחון האידאולוגי שמתחת לפני השטח
רוב הציבור נוטה לראות רק את קצה הקרחון – את הדיון הנקודתי על זכויות הפרט וטובת החלש. זה אפילו מזכיר לנו את המצווה ביהדות לסייע לגר, לאלמנה וליתום, הלא כן?
אולם מתחת לפני השטח מסתתר קרחון אידאולוגי עמוק, שמקורו בתפיסות שמאל מרקסיסטיות. מטרת-העל של הארגונים המובילים את השיח הזה אינה תיקון נקודתי של עוול, אלא שינוי רדיקלי של מבנה החברה כולו, שאותו הם תופסים כמשובש מיסודו ואת עצמם כבעלי הפתרון לתיקונו.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בדבריה של סגנית ראש עיריית תל אביב, חן אריאלי, שתיארה כיצד נעשה שימוש מודע בשיח הזכויות הלהט"בי בתוך צה"ל כדי לנרמל ערכים מסוימים בחברה כולה.
מכיוון שצה"ל נמצא בקונצנזוס לאומי רחב, השתמשו בו ארגוני שמאל וארגוני פמיניזם רדיקלי במשך שנים כפלטפורמה לעיצוב תודעתי. המהלכים נעשו הרחק מעינו של הציבור, ומבלי שהבין כי תחת הכסות של 'דאגה לפרט' מתחולל מאבק מתוכנן לשינוי המרחב הציבורי.
לעיתים אפילו הפוליטיקאים והקצינים הבכירים המקדמים את השיח הזה אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי שרת בידי אג'נדות עומק, המבקשות לפרק את המבנים החברתיים המסורתיים.
4️⃣ האבסורד הלוגי של הפירוק המוחלט
כאשר בוחנים את פוליטיקת הזהויות בכלים לוגיים, מתגלים בה כשלים המובילים לאבסורד מוחלט:
– אם גבר לא יכול להחליט עבור אישה, הרי שגם אישה בעמדת ניהול או הנהגה אינה יכולה להחליט עבור גברים!
– אם להט"בים אינם מסוגלים להבין משפחות מסורתיות – יש למנוע מהם ייצוג בכל תחום הנוגע לכלל הציבור.
– אם מבוגרים אינם מבינים את צורכי הצעירים, הרי שנשללת מההורים הזכות לקבוע גבולות לילדיהם או לחנך אותם. וכן הלאה.
ההיגיון הזה מפרק את החברה לחלקיקים מבודדים ומונע כל אפשרות לחיבור.
כדי להבין את העיוות, די לחשוב על עולם הרפואה: האם רופא חייב לחלות במחלה כדי לדעת כיצד לרפא אותה? ודאי שלא. גם נבחר ציבור אינו נדרש לַחוות את הזהות של כל אזרח באופן אישי, אלא להחזיק ביכולת המקצועית והמוסרית לגבש מדיניות רחבה לטובת הכלל והקולקטיב. העיסוק האובססיבי בפרטים ובמגזרים מונע ראייה כוללת ומחריב את האינטרס הציבורי המשותף.
השירות הצבאי הוא אומנם ערך עליון וחובה אזרחית, אך הוא אינו הופך אדם לאסטרטג או למדינאי בעל תודעת עומק ואף לא לתלמיד חכם גדול יותר
5️⃣ החזית החדשה: המילואימניקים והציונות הדתית
במערכת הבחירות הנוכחית אנו עדים לחדירה מסוכנת של פוליטיקת הזהויות אל תוך הציונות הדתית והמחנה הלאומי דרך 'שיח המילואימניקים'.
פתאום כל מועמד לרבנות או למשרה ציבורית מנפנף בסיסמה "אני שירתִּי במילואים" כתָו איכות בלעדי בקמפיין 'ברית המשרתים'.
זהו שיח אינפנטילי ושטחי. השירות הצבאי הוא אומנם ערך עליון וחובה אזרחית, אך הוא אינו הופך אדם לאסטרטג או למדינאי בעל תודעת עומק ואף לא לתלמיד חכם גדול יותר.
הטענה שרק מי שלחם בשטח יכול לקבל החלטות מדיניות היא העתקה ישירה של השיטה המרקסיסטית אל לב הקונצנזוס הימני.
הרי מה לגבי מי ששירת בעיתון 'במחנה' (לפיד) או שהיה אפסנאי (ליברמן) – האם הוא נכלל ב'ברית המשרתים' אף שאיננו מבין את 'זהות הלוחם'?
הגיע הזמן להסיר את המסווה מעל השיח המניפולטיבי הזה. עלינו להשתחרר מכבלים של קִטלוגים, מגדרים ודרגות, ולחזור לכבד את האדם בכללותו – לפי כישוריו, תפיסת עולמו ומחויבותו לקולקטיב הישראלי כולו.
