א. סיפורה של האומה היהודית אינו סיפור של קו ישר ועולה; הוא סיפור של נפילות כואבות, נדודים מפרכים ותקומה כנגד כל הסיכויים.
במשך דורות ארוכים רעה עם ישראל בשדות זרים; מנותק מארצו, מפוזר בגולה, חווה את תחושת התלישות של מי שאינו אדון לגורלו.
הוא היה חבול, פצוע, שרוט, ולא פעם – הלא-מקובל והדחוי שבקרב משפחת העמים. חולשתו בגולה הפכה אותו למטרה, אך גם בתוך השבר העמוק ביותר, הרוח הפנימית סירבה לגווע.
ואז, כנגד כל חוקי ההיסטוריה, העם הזה החל את מסע השיבה הביתה. הוא ניער מעליו את אבק הגלות, לחם על נפשו וחידש את עצמאותו המדינית באופן פלאי.
ואז, כנגד כל חוקי ההיסטוריה, העם הזה החל את מסע השיבה הביתה
ב. כשרומן גופמן עלה ארצה מביילרוסיה בשנת 1990, הוא נשא על גבו, בלי לדעת, את המיקרוקוסמוס המדויק של הסיפור הלאומי הזה. שום דבר במסלול חייו הצעירים לא רמז על כך שיום אחד יענוד על כתפיו דרגות אלוף וייֵשב בצומת ההחלטות הרגיש ביותר של המדינה.
להפך. רומן נחת אל תוך ואקום זהותי קשוח ומנוכר של חבלי קליטה.
הוא לא הבין מדוע בכלל לעלות ארצה. ומדוע על הוריו ועל משפחתו לעבור מסע ייסורים בארץ הזאת.
במסע הזה היו מעברים רבים בין חוסר רצון להיות ישראלי לבין הרצון להישאר רוסי.
אף אחד הרי לא קיבל אותו בזרועות פתוחות באשדוד שאליה עלתה משפחתו.
קרבות רחוב, אלימות, חבורות נוער ואפילו פריצות לרכבים, "סתם כי משעמם" היו מנת חלקו, עד שתפס את עצמו לאחר ששהה לילה במעצר, במקום שלימים יבקר בו שוב כמח"ט עציון כשיהיה נוכח בחקירות עצירים ביטחוניים.
בדיוק כמו עם ישראל בגולה, רומן אולי היה שרוט, חבול ולא התקבל למשפחה הישראלית, אך לאט לאט, דרך חישול, חוסר ויתור וקשיחות אופיינית, זקף קומתו. "יותר ביטחון עצמי, פחות אלימות" כך כתב על מסעו.
ג. התפנית הגדולה החלה, מתוך קבלת העול והמחויבות המשותפת, עת הגיע לבקו״ם. רומן ביקש להגיע לקומנדו, כשנדרש להגיע לשריון, סירב ונשאר במעצר.
לאחר ביקור של מג"ד סיירים ושיחה קצרה ביניהם רומן החליט שאת האתגר הזה הוא לוקח בשתי ידיים.
בתוך קופסת הפלדה של הטנק, מקום שבו נצרפת רעות לוחמים וגאווה לאומית, הוא מצא את מקומו הפרטי המשתלב בלאומי.
ד. המסלול הצבאי הנוקשה לא רק חישל אותו פיזית, אלא פתח בפניו את השער אל זהותו שלו. המפגש עם רגבי האדמה דרך זחלי הטנק, החיכוך היומיומי עם גבולות המולדת והאחריות לחיי פקודיו, הפכו אט-אט את השאלות המנקרות לתשובות מוצקות של שייכות.
ה. בהיותו בחופשה לאחר תפקיד מ"פ בשריון בתקופת האינתיפאדה כתב כך: "בדרך לא דרך הגענו לביתו של אחד הרבנים לשמוע פרשת השבוע. להפתעתי הרבה הרב, בשל ריכוז החיילים הגבוה, החליט לבחון את המאבק בין עשו ליעקב בפריזמת המתח בין ערכי צה"ל השונים, "הידיים ידי עשו, אך קול הוא קול יעקב.."
בעלי הוא זכה "לתוכנית ייעודית באמונה ותרבות יהודית, בהיסטוריה של הציונות, תנ"ך ומוסר. גיליתי עולם שלם של עומק, שלמות הניגודים וקידמה מאוזנת.. הרבה דברים התבהרו ונעשו שלמים יותר. שוטטתי בחנויות ספרים משומשים בניסיונות לאתר את ה"כתבים" של ברל, "בהילחם ישראל" של בן גוריון, "איגרות" של ז'בוטינסקי וכל כתבי הראי"ה קוק.
התחלתי להיות ישראלי". כך כתב.
ו. בבוקר שמחת תורה התשפ"ד הסיפור האישי והלאומי התלכדו לגמרי. האלוף גופמן לא חיכה לפקודות. הוא לקח את נשקו האישי, רץ אל תוך התופת בשדרות ונפצע קשה. פציעתו והשיקום הארוך שעבר היו עדות נוספת לאותו גב זקוף של עם שאינו נכנע עוד לחולשה ולתבוסה המקומית הקשה, אלא מגן על הבית, בלי להתבכיין, פשוטו כמשמעו.
ז. הסיפור האישי המדהים הזה אינו מספיק כמובן כדי לשרת בתפקידים כה משמעותיים. בשביל זה ראוי להיות גם בעל תכונות מקצועיות מתאימות.
אל דאגה, בתכונות אלו רומן הוכיח שוב ושוב הצטיינות; הוא מקורי, אמיץ לב, תחבולן, מעמיק, למדן, בעל השכלה רחבה בתחומי ידע רבים והוא בעיקר מבין היטב מיהו הריבון שאותו הוא משרת: עם ישראל על ידי נבחריו ולא אליטה מנותקת.
על כך מן הסתם נרדף מאז נודע על ההחלטה למנותו.
רומן, כמו עמו, לא רק שרד אלא הצטיין בכל תחום בו נגע.
ח. יום עצמאות קטן
מינויו של רומן גופמן הוא הרבה מעבר למינוי ביטחוני בכיר. המינוי הזה מבטא נחישות בלתי מתפשרת של הדרג הנבחר למנות לתפקידי מפתח את מי שהוא, כנציג הציבור, חפץ למנות, ללא מורא מפני לחצים משבשים, וטו של פקידות או תכתיבים של מערכות ישנות ומסוגרות.
המינוי של רומן – בדומה למאבקים הגדולים שקדמו לו, כמו זה של האלוף דוד זיני – הוא סוג של יום עצמאות קטן. הוא מהווה תזכורת חיונית ומנצחת לעובדה הבסיסית ביותר בדמוקרטיה: עם ישראל, המיוצג על ידי הממשלה הנבחרת שלו, הוא הוא הריבון. כאשר הממשלה ממנה את נציגיה לפי ערכיה ותפיסת עולמה, ולא לפי מה שמוכתב לה מבחוץ, הריבונות הישראלית מתממשת הלכה למעשה, וההגה חוזר לידי העם.
מסע החישול הלאומי והפרטי בא לגדל אותנו, לפתח בנו עוצמות, יכולות וגבורה גדולה
ט. מדוע היה צריך להעביר את רומן ומשפחתו מסכת ייסורים כה מכוערת?
מדוע הדרך הייתה חייבת להיות רוויה בכל כך הרבה מהמורות ומשברים?
אני מוכן להמר שהשאלה הזו כלל לא מעסיקה אותו.
וייתכן והתשובה לכך טמונה באותה חוקיות פנימית של שר ההיסטוריה. מסע החישול הלאומי והפרטי בא לגדל אותנו, לפתח בנו עוצמות, יכולות וגבורה גדולה.
ככה נבנית מנהיגות, דרך העמידה ברוחות הסוערות. היא אינה צומחת בחממות מנותקות ובסטריליות; היא חייבת לעבור דרך כור ההיתוך של האדמה הקשה, הסלעים והסערות של המציאות הישראלית כדי להיות מסוגלת לעמוד איתנה מול כל אתגר.
לא קלה היא הדרך – לעם ישראל כולו, ובאופן אישי לרומן – אבל דווקא מתוך החישול הזה, אנו יודעים בביטחון מלא: יכול תוכלו לה משפחת גופמן, ויכול נוכל לה כולנו.
