א. ספרו של ארז תדמור "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" מתחיל בהחמצה של מנחם בגין כשקיבל לידיו את ההנהגה ב-1977, מה שכונה "המהפך", שסימל את סיום שנות השלטון של השמאל ותחילת שלטון הימין.
"המהפך" לא התרחש רק במערכת הבחירות בין השמאל לימין, אלא ביטא גם חילופי אליטות.
המדינה הונהגה מראשית קיומה על ידי מפא"י ומפ"ם (המערך) שביטאו תפיסות של סוציאליזם ומעמדות.
ואז עלה הימין לשלטון עם חיבור למסורת ישראל, והליכוד כרת ברית עם המפלגות החרדיות.
חילופי האליטות היו צריכים להביא לכך שבגין יחליף את הפקידות במשרדי הממשלה ויחיל מדיניות ימנית המחוברת למסורת, כפי שהעם בחר.
אך בגין לא התעלה לגודל השעה, ואמר "באנו לשרת ולא לרשת". ומאז ממשיך השמאל לשלוט במערך הפקידות, במערכת המשפט, הביטחון, האקדמיה, התקשורת ועוד.
שרי ממשלה לא יכולים למשול כשהפקידות לא מבצעת את מדיניותם.
כך זה נמשך עד ימינו.
הם לא יכלו יותר לנכס לעצמם ביהירות את צה"ל כאילו הוא רשום על שמם. קריאות הסרבנות נתקלו בקיר בטון של בוז מצד רוב העם היהודי
ב. כעת הגענו לשלב היסטורי נוסף בחילופי האליטות.
לא רק הממשלה ימנית, גם האליטה הצבאית הופכת בהדרגה להיות ימנית ודתית.
הישיבות והמכינות שלחו במשך עשרות שנים את תלמידיהן לצבא מתוך תחושת שליחות, ואלה החלו להחליף בהדרגה את בני הקיבוצים.
כיום, מעל 35% צוערים בבית הספר לקצינים הם דתיים.
למרות התקדמותם ומסירותם הם נתקלים ב'תקרת זכוכית'. למעט מקרים חריגים, הם מודרים משולחן המטה הכללי ומהתווית המדיניות הצבאית הכוללת.
אך את התהליך הזה אי אפשר לעצור. השמאל, החושש מאוד מהתהליך הזה של חילופי האליטות, הקים ארגונים בשם "פורום 555", "אחים לנשק", "לוחמי 73" ועוד.
אבל אז הגיעה מלחמת "חרבות ברזל" וטרפה את הקלפים.
כולם ראו שלארגונים האלו אין שום שליטה אמיתית על מערך המילואים, ושרבים מהנופלים במלחמה הם בני הציונות הדתית, תושבי ההתנחלויות.
הם לא יכלו יותר לנכס לעצמם ביהירות את צה"ל כאילו הוא רשום על שמם. קריאות הסרבנות נתקלו בקיר בטון של בוז מצד רוב העם היהודי.
הם הבינו שהם לא יכולים להלחם באליטה המתהווה, ולכן יש לרתום אותה, ולהסביר שכדאי לה לאמץ את דף המסרים של "אחים לנשק" – רק עם כיפה סרוגה.
כלומר, במקום לקרוא לשינוי ההנהגה הצבאית, מתמקד דף המסרים המרכזי של ארגוני האליטות בנושאים המשותפים לכאורה להם ולציבור הדתי – גיוס החרדים.
לכן הם גם נפגשים עם רבנים מהציונות הדתית ומסבירים את החשש מעליית הימין לשלטון; מספרים להם בהפרזה יתרה על גבורת הטייסים שמסרו את הנפש למען המדינה, ושאי אפשר בלעדיהם, ועוד.
המסרים של אחדות ואהבת-חינם מתקבלים בקשב רב על לב הציבור הדתי לאומי, יחד עם הערכה אינסופית לטייסים בעלי מעמד היוקרה, ששותפים למלחמת המצווה.
יש רק בעיה אחת קטנה עם דף המסרים הזה: מטרת האחדות ואהבת החינם היא להדיר את מפלגות הימין, החרדים והמסורתיים מהשלטון ומעמדת קבלת ההחלטות.
כלפיהם אין מקום לאהבת-חינם ואחדות? אין צורך במפגש קפה ומאפה עם הציבור שנציגיו נמצאים בשלטון?
ג. כמו אז, גם היום חלק מהציבור הדתי לאומי לא משכיל להתעלות לגודל השעה. הוא לא מבין את תהליך חילופי האליטות. זה נראה לו כמו משהו אלים, פוגעני. במקום לראות את הדבר כתהליך היסטורי וטבעי, הם חשים אשמה על כך שיש מיעוט שאורו דעך, שלא נמצא בשלטון ומאיים שהוא לא יאהב אותם יותר, ואולי אף יעזוב את הארץ.
הרעיון הזה הוא בלתי נסבל עבור חלקים בציבור הדתי. הם יפילו את הממשלה הנבחרת, ימנו נציגים משמאל-מרכז – ובלבד שלא יהיו יהודים שיאיימו בעזיבת הארץ אם רצונם לא יתקיים.
עם המסורתיים מבחינתם אין טעם לנהל שיח, כי הם לא יעזבו את הארץ וממילא הם צריכים לוותר.
החזק צריך תמיד לוותר לחלש (חוץ מהמקרים בהם השמאל בשלטון – אז צריך לקבל את הכרעת הרוב ואסור להעביר ביקורת).
הביטוי "הסכמות רחבות" ו״פוליטיקה של הכנסת אורחים״ רלוונטי לשיטתם רק כאשר הימין בשלטון.
הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור עם לב גדול, עם חמלה וענווה. הוא לא מחפש לרשת אלא לשרת, "אם צריך גלגל אני גלגל". אם השמאל רוצה להיות נהג, שיבושם לו, העיקר שלא יאיים לעזוב את הארץ – כי אז נחיה עם רגשות אשמה אינסופיים על שהכל בגללנו, שכן אנחנו גרמנו להם לשנוא.
אין האשמה תלויה אלא רק בצד שלנו. ומה נעשה עם הרוב? שהרוב יוותר.
האמירות האלו לא מאחדות את העם אלא פוגעות בו.
הענווה היתירה מול קבוצות המיעוט לא מביאה לשקט לאומי, אלא מייצרת אנרכיה ומגבירה את הכאוס
ד. זו הסיבה שארגוני המחאה רותמים את הציבור הדתי-לאומי. הם יודעים שהוא אוהב לשרת ושונא לרשת. הם יודעים שהוא עניו ותמיד מוותר. הם יודעים שהוא אוהב את כלל ישראל ולא רוצה שאף יהודי יעזוב את הארץ. והכי חשוב – הם יודעים שהם האליטה החדשה, אליטה שלא תסלק אף פקיד מתפקידו, אלא תיתן לו את הבכורה, מתוך אהבת ישראל.
ה. מה לדעתי צריך לעשות?
קודם כל לאהוב כל יהודי. יחד עם זאת, יש לדעת שבסוגיות ציבוריות צריך לעצב את הצביון לפי מה שטוב לכלל ישראל, ולא לפי מה שטוב לקבוצות מיעוט שמאיימות לעזוב את הארץ (אגב, רובם לא יעזבו. אלו סתם איומי סרק שהתקשורת מנפחת). אהבת ישראל צריכה להתקיים לא רק כלפי מיעוטים, אלא גם כלפי המסורתיים, החרדים, והימניים שהצביעו בקלפי ומייצגים את רוב העם. אם נציגי הציבור של הרוב לא מיישמים את רצון הבוחר, איזו אהבת ישראל יש כאן?
בנוסף, יש לדעת שתהליך חילופי האליטות הוא תהליך טבעי והיסטורי. הדתיים לא "העיפו" את בני הקיבוצים מתפקידים בכירים בצה״ל. זה תהליך טבעי של עשרות שנים, ובמסגרתו, מי שהיה חדור שליחות ומקצועיות התקדם.
צריך להיזהר מלקחת על עצמנו אשמה רעילה שלא שייכת לנו. גם מדיניות שנקבעת על ידי רוב בכנסת הינה תהליך חוקי שהתקיים מאז קום המדינה הדמוקרטית שלנו. ורק עכשיו הפך לאשמה, כאילו אנחנו דיקטטורה.
הענווה היתירה מול קבוצות המיעוט לא מביאה לשקט לאומי, אלא מייצרת אנרכיה ומגבירה את הכאוס.
ארגונים שיודעים שלא מציבים להם גבולות, ימשיכו למתוח את החבל ולבצע עבריינות נוספת, מתוך תחושת צדק אידאולוגית שלא יודעת שובע.
לסיכום: נדרשת אהבת-חינם ואחדות עם כלל ישראל, ולא רק עם מיעוט שמאיים שלא יאהב אותנו.
אם נפספס את גודל השעה זה רק יעכב את התהליך אך לא יעצור אותו. רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.
שורש הבעיה היא הקליפה הציונית ורגש הנחיתות של הסרוגים מול השמאל מפני שהם שבויים בקליפה הזאת. מומלץ מאד לעיין במאמרו של הרב יצחק גינזבורג "קליפה קדמה לפרי".