ראשית, בגלל שהנושא נפיץ, חייבים קודם לנטרל את המוקשים לפני שמתחילים.
ראוי ללמוד ממנו. לא צריך לחוות התפרקות ושבירת כלים.
אנחנו אנשים מבוגרים.
ואחרי זה בואו נתחיל:
א. איני זוכר מתי קיבלתי כל כך הרבה הודעות 'לחוצות' לפני פרסום מאמר כלשהו.
חלק מיהרו לשאול ״איפה הבעיה?" שמא תישמע ביקורת מיותרת חלילה; אחרים חשו שהניסוח בעייתי, אך הפצירו בי לדום.
הדבר הזה נובע לדעתי מתפיסה שאינה מספיק מאוזנת.
התפיסה של רבים נעה בין שני קטבים. או שאתה ׳חסיד שוטה׳ ביחס לתלמידי חכמים – אינך שואל, אינך מקשה ומעמיק – או שאתה מזלזל בכבודם ובתורתם.
ואני שואל למה?
האם לא הגיעה העת להתבגר?
אם אתה פשטן, לא מעמיק ולא מקשה קושיות ראויות, אז לכאורה באמת עומדים ׳ליפול עליך השמים׳ כשאתה מוצא פער בין תפיסותיך העקרוניות לבין מה שאומר הרב.
אבל דווקא ככל שאתה לומד ומעמיק, אתה יכול להרשות לעצמך לשאול שאלות קשות יותר ויותר.
ותתפלא, כל רב יקבלן באהבה ומתוך רצון כן לבירור. כך הוא עצמו יידרש להעמיק את תפיסתו והסברתו.
כך עולם הרוח מתפתח.
דווקא ככל שאתה לומד ומעמיק, אתה יכול להרשות לעצמך לשאול שאלות קשות יותר ויות
ב. דרוש יחס שונה לכל אחד מהחותמים החשובים. זה נכון בכל תחום: ברפואה, בביטחון, בכלכלה וגם בהלכות ציבור ומדיניות.
אם החותם הוכיח כבר בעבר את מומחיותו בהקשרים המדוברים, פרשנותו ותחזיותיו הוכחו כנכונות, הוא העמיק ונתפס כמומחה בסוגיות, ממילא יש לו יותר 'אשראי' להתבטא בנושא.
ולכן הקושיות על החותמים וודאי לא צריכות להתחלק ביניהם שווה בשווה.
לא כל אחד מהם מומחה באותה מידה. אם הדברים קשים לעיכול והם נשמעים כזלזול, דמיינו שאתם עוסקים בביטחון.
איש ביטחון (או רפואה), שכשל בתחזיותיו שוב ושוב וכעת בא עם המלצה חדשה, דבריו יתקבלו בספקנות טבעית מובנית.
כך גם בתחומים אחרים.
פשוט יש להפעיל את אותו היגיון.
ג. לאור הסעיף הקודם – לא צריך להיבהל. זה אמנם קצת מכווץ את הבטן אבל אנחנו אנשים מבוגרים.
שכל אחד יעשה לו רב, על פי הכללים של חז"ל.
חובה לשאול שאלות קשות ולא לוותר ואפשר אף להישאר חלוקים, והכל מתוך רצון לבירור ואהבת האמת והמחויבות לכבודם של תלמידי חכמים.
לא מדובר פה בסוגיה הלכתית בלבד. יש פה סוגיה רחבה יותר והיא מאפשרת לכל מי שהעמיק בתרבות הכללית, במדיניות הציבורית, בתקשורת וגם בהלכות ציבור, להביע עמדה. בענווה ומתוך רצון לבירור.
ד. רק אחרי שהוגדרה התשתית הזאת ניתן להביע עמדה ולטעון טענה.
כעת המוקשים מפורקים. אין זלזול ופגיעה ביראת שמים.
רק ככה אנשים מבוגרים אמורים לגשת לסוגיות.
ה. ישנן כמה אמירות של חלק מהחותמים, שחתמו ללא הבנה מעמיקה של הנושא. כך למשל הרב שרקי, שהבהיר זאת בפרסום עצמאי.
אבל נניח שאף אחד לא היה חוזר בו. לא נפלו השמים.
נקשה, נשאל ללא ויתור וללא התפשרות עם האמת והמציאות כך תלך ותתברר.
אם לאחר פרסום המכתב יש צורך במסע שכנוע, הסברים ודיוקים אז יתכן שמשהו פה לא עבד כראוי
ו. ולעצם העניין: לענ"ד, יש פה פער וחוסר הבנה – כיצד המרחב התקשורתי הציני עובד.
השימוש שהתקשורת תעשה ב'מטעמים' הללו הינו צפוי.
מעבר לכך, הרצון לחזק דווקא את ראש הממשלה לא מספיק ברור בניסוח. הוא מאפשר מרחב גמישות מסוכן ומנכיח יותר מדי את המושג ׳הסכם'. אחראי אמנם, אבל הסכם. הוא נותן לגיטימציה לצמרת הביטחונית שאנו יודעים שמקדמת עסקה כמעט בכל מחיר, ונותן לה מנדט לקבוע כיצד תיראה עסקה שכזו. למה??
אם ׳עסקה׳ אז אך ורק לאחר פעולות אגרסיביות כמו לקיחת שטח, עצירת הסיוע ההומניטרי, חניקת האויב ושחרור החטופים. ואת זה היה צריך לנסח באופן חד וברור יותר.
ז. העמדה הציבורית נתפסת, בחלקה במזיד, כאילו הרבנים לא מתייחסים מספיק ברגישות לחטופים. ולכן "הנה אנו מביעים עמדה קצת יותר רגישה וסולידרית". יתכן ומכאן נולד המכתב.
אבל מלחמה היא עניין כללי, לא פרטי. חיי האומה על הפרק, לא רק חיי יחידיה. כלומר לרבנים ישנה אחריות קודם על כלל ישראל, ובתוכם החטופים. ולא רק על החטופים.
ח. עמדה ציבורית נחושה, שהייתה עושה עצמה אדישה לחיי החטופים כמו אדם העושה מסחר בשוק, ובפועל פועלת בתקיפות רבה – הייתה דווקא מחזקת את הממשלה הרבה יותר.
צריך גם לחשוב איך האויב קורא את המכתב הזה.
ט. הרבנים, אם אכן רצו לחזק את ידי ממשלת ישראל, יכלו לעשות זאת בחדרי חדרים. השוק הציבורי מתנהל אחרת. צריך להפנים זאת.
י. אם לאחר פרסום המכתב יש צורך במסע שכנוע, הסברים ודיוקים אז יתכן שמשהו פה לא עבד כראוי.
יא. השיח הער הזה בעיני משמח מאוד. הוא מוכיח שהציבור הולך ומתבגר וכבר לא מוכן לקבל תשובות שאינן מספקות. וככה המציאות תלך ותתברר, תלך ותתבהר, ועם ישראל ייצא מחוזק יותר.
המסע ארוך, מתקדמים.
