אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם – לקראת ראש השנה התשפ״ה

למרות, ודווקא בגלל המתח הדמיוני המופרז, כדאי לקחת אוויר ולהביט על המציאות בפרספקטיבה היסטורית.

א. נסו לחשוב מהי אותה נקודה בזמן שבה טיפה של מים המטפטפים ללא הרף מצליחה לחדור סלע מוצק וקשה. האם מישהו יודע להצביע עליה?

טיפת מים קטנה וחסרת משמעות, לכאורה, הופכת למקדח יעיל רק אם היא פועלת בשיטתיות.

העקביות וההתמדה של טיפה ועוד טיפה הופכות להיות נשק רב עוצמה יותר מזרנוק מים אדיר חד פעמי.

ב. קוטביות מצמררת

לא ברור אם הייתה בעבר מציאות כה קוטבית בין עם ישראל לבין מעצבי התודעה שלו.

המון העם חש הזדהות מוחלטת עם עברו וזהותו ונאחז בהם בציפורניים. ומנגד, מיעוט מאחינו בשרנו פועל כסוכן זר של מדיניות המנוכרת לכל מה שיקר להמון העם. ו"קול המון כקול ש-די".

עם ישראל ברובו המוחלט חי בתודעת כבוד והערצה לעברו המפואר ולחזונו התנ"כי.

רוב העם הדומם, שאינו מיוצג כראוי במוקדי עיצוב התודעה, מביט על המציאות בבגרות וביציבות נפשית מרשימה למרות המחנק שהוא חש לאור מדיניות מלאת עוול.

ובשעת מלחמה, בולט הפער הזה שבעתיים.

מלחמה היא אירוע מכונן המדגיש לאומיות וזהות קולקטיבית, ולא אטומים מבודדים נטולי הקשר וזיקה. הפרטים מוערכים בתוך ההקשר הכללי הרחב. "כולם בשביל אחד", אמנם, אך גם "אחד בשביל כולם".

המחלוקת על היחס לפתרון בעיית החטופים מבליטה התנגשות תרבותית שורשית ועמוקה.

בין העם האוהב את פרטיו בהקשר למעגל הזהות המשפחתי, הקהילתי והלאומי, לבין תפיסה הרואה את האינדיווידואל, כאן ועכשיו, כחזות הכול.

עם ישראל ברובו המוחלט חי בתודעת כבוד והערצה לעברו המפואר ולחזונו התנ"כי

ג. "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים"

דמיינו כמה תפילות ודמעות של אלפי שנים, דורות על גבי דורות, שקראו 'לשנה הבאה בירושלים' נדרשו כדי שלבסוף יקרום עור וגידים הפלא הזה של הקמת המדינה.

דמיינו כמה כינוסים, חוגי בית, פעילות הסברה, מפגשים במחתרת, אכזבות ונסיגות היו עד שלבסוף תמך העם ברעיון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ועשה מעשה.

ודמיינו כמה פעולות אפרוריות וחסרות ברק של אנשים רבים, מאחורי הקלעים, נדרשו כדי שהמפעל הלאומי המרגש הזה יעמוד על הרגליים.

זכרו, רק 51 שנה (ועוד 2000 שנות ציפייה ותפילה בגלות) לאחר ההצהרה הדמיונית של הרצל עמד בן גוריון והכריז בגאון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

רבותיי, הטפטוף עובד.

ד. עם ישראל ברובו מתנהל באחריות, בבריאות מרשימה, בקור רוח ובשלווה שקשה להפריז בחשיבותם.

עמנו מתאושש עתה מאחד האירועים הטראגיים בחייו, מכיל כאב לצד גבורה, קושי עם צמיחה, ונמצא בתהליך הבראה לאומי מתמשך, למרות החולי במוקדי עיצוב התודעה והפקידות הלא נבחרת.

ה. הטפטפת – המצאה ישראלית

ייתכן שהמצאת הטפטפת הישראלית החלה עוד אצל רבי עקיבא, בעת שזיהה את עוצמת היסודיות והעקביות שבנזילת טיפות מים: "אבנים שחקו מים". ולכן, אחזו היטב במוט האוהל והסערה תחלוף.

עוד נכונו לנו אתגרים רבים. אבל לא ירחק היום והכרזת עצמאות תרבותית תושלם

הפער האדיר הזה בין התודעה והפוטנציאל הנפשי והרוחני של העם לבין הריקבון הפרוגרסיבי המנהל את חיינו לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב.

בתנאי אחד – שלא נרפה ולא נעצור, נדבק באמת ולא נשתוק.

רק כך המים החיים המטפטפים הללו בשיטתיות עוד יביאו בשורה עצומה.

ו. מהיכן הביטחון, אתם שואלים?

מהעובדה הפשוטה, שבניגוד לימים שלפני הכרזת העצמאות שבהם היה צורך לאסוף את שברי העם היגע מעול הגלות הכבד והשואה הנוראית, כיום רוב העם מבין את הסיפור לחלוטין. לא הבנה שכלית בלבד, אלא תודעה עמוקה וחיונית מכף רגל ועד ראש.

עוד נכונו לנו אתגרים רבים. אבל לא ירחק היום והכרזת עצמאות תרבותית תושלם.

זה יתרחש בשקט, ללא נאומים פומפוזיים וללא טקסים ראוותנים, רק בזכות העקביות וההתמדה. במידה רבה אנחנו כבר בעיצומה. והעם הזה יחל לומר את דברו בגאון ויחיה על פי מדיניות לאומית ויהודית זקופת קומה המיוחדת לו. בע"ה.

שנה טובה!