בזמן האחרון נכתבים מאמרים וספרים למכביר המסבירים היכן טעינו בהבנת המלחמה. יש שמתמקדים במחדל של צמצום צבא היבשה, חלקם במקובעות ובחוסר המוכנות להקשיב לדרגות הנמוכות וחלק מציינים את ה'מרובעות' שהשתרשה בצה"ל, שאינה מאפשרת ל'בנדיטים' שחושבים מחוץ לקופסה, דוגמת אריאל שרון במלחמת יום כיפור, לפרוח ולהביא ניצחונות מזהירים.
רוב הכתיבה בנושא מעניינת, מוסיפה ומדייקת קוצו של יו"ד פה ושם, אך היא מתאימה בעיקר לדור הקודם. נראה שמעטים מעזים או יודעים לגעת בשורש הבעיה, שורש שללא טיפול בו יהיה כל שינוי ברכה לבטלה וכוסות רוח למת.
השורש שזור משלוש נקודות פשוטות הנוגעות להגדרת המציאות, להגדרת האויב ולשיטת המינויים בצבא. בעגה צבאית נהוג לקרוא לזה 'ניתוח קרקע-אויב-כוחותינו', וזהו הניתוח הבסיסי ביותר שמפקד צריך לעשות בכדי שיוכל להגיע להחלטה.
א. קרקע (המציאות)
מדינת ישראל נלחמת מלחמת קיום. הגדרה זו היא עניין יסודי. מי שמבינים את זה טוב מאיתנו הם דווקא הפרוגרס וה'דיפ סטייט', שבהפוך על הפוך כמעט בכל הזדמנות מנסים להדגיש לנו שוב ושוב שאנחנו דווקא לא במלחמת קיום ושהניצחון אינו חשוב כל כך. למה זה חשוב להם? כי כמו שאומרת עירית לינור, ההבדל בין ימין לשמאל בארץ מצוי בתשובה לשאלה האם אתה חושש יותר מערבים או מיהודים.
רק אחרי שנגדיר את המציאות הכוללת שלנו כמלחמת קיום, עם כל ההשלכות המוסריות והמשפטיות הנובעות מכך, תהיה לנו סיבה גם להיעזר ב'ספרי תיקון' צבאיים.
בעגה צבאית נהוג לקרוא לזה 'ניתוח קרקע-אויב-כוחותינו', וזהו הניתוח הבסיסי ביותר שמפקד צריך לעשות בכדי שיוכל להגיע להחלטה
ב. אויב
תשאלו כל קצין בכיר בצה"ל "מי הוא האויב?", ואני מבטיח לכם כמעט בוודאות שתקבלו תשובה שגויה. "ארגון חמאס", "סינוואר הפסיכופת המשיחי", "המנהרות", "הרקטות", "הטרור". לא, לא ולא! כל אלו אינם האויב עצמו, הם רק הענפים. לכל אויב יש הישג שהוא מנסה להשיג, ורק אם אתה יודע מי הוא האויב ומכיר אותו תרבותית לעומק, אתה יודע נגד מי אתה נלחם ומה הוא רוצה ממך.
האויבים שלנו כרגע, של עם ישראל במדינת ישראל, הם האסלאם והערבים. ומה הוא ההישג שהם מנסים להשיג? לא חופש, זכויות או כסף, אלא אך ורק את השמדתנו המוחלטת, בלי מנוחה ובלי פשרות. כל האסלאם כולו, מן המסד ועד הטפחות, בנוי על החלפת עם ישראל, והוא אינו יכול להכיל את ההישארות של עם ישראל בעולם, ובעיקר בארץ הקודש, ואפילו לא בשכונה יחידה בתל-אביב.
מובן שזה רק קדימון ולא שיעור שלם בדת האסלאם, אבל זהו הבסיס שאנו חייבים להכיר. עלינו להגדיר את האויב שלנו – "האסלאם", השואף לחיסול מוחלט של עם ישראל בארצו, עם כל ההשלכות האסטרטגיות הכרוכות בכך, ועל גבי זה יש להוסיף ולהיעזר בעצות של אנשי צבא.
ג. כוחותינו (שיטת המינויים)
הסוגיה המרתיחה ביותר היא שדווקא כשני שליש מהעם מבינים יפה מאוד את שתי הנקודות הראשונות, אולם באופן פושע הביטוי שלהם במרחב קבלת ההחלטות הצבאיות, המשפטיות והפקידותיות מודר מהשיח.
אפשר לדבר הרבה על המחדלים של 'איך לא הבנו את האויב' או 'איך לא הכנו את הצבא', אבל רק אם נדבר על הפיל שבחדר, והוא זה שהרוב היהודי, הממלא את מושבי בית הנבחרים ולהבדיל את שורות בתי העלמין, מבין כבר את נקודות א' ו-ב' בטבעיות עמוקה, ודווקא הרוב היהודי הזה הוא בדיוק מי שבאופן כוחני מודר מהשיח הדמוקרטי ומתהליך קבלת ההחלטות המשפטיות, הצבאיות והפקידותיות. רק אם נדבר על הפיל, השיח יהיה כן ולא צבוע. חוסר ההלימה בין מגוון הדעות הפוליטיות בעם ובין אחידות הדעות בפקידות צה"ל ובפקידות בכלל והדרת כל מי שמחוץ להגמוניה, הוא ראשית חטאת.
הדרת הרוב היהודי, שחזה בבהירות את כל כישלונותינו המדיניים והצבאיים, היא דבר לא יהודי ולהבדיל גם לא דמוקרטי. רק מתוך עיסוק אמיתי בשאלה איך מתקנים את שיטת המינויים, את השיטה הקיימת החוסמת אנשים המייצגים את הרוב היהודי ובעלי תפיסה יהודית מלהגיע למושבי קבלת ההחלטות הפקידותיים הבכירים שמאחורי הקלעים, המעצבים את כל המדיניות שלנו, אך ורק מתוך עיסוק כזה יתחיל תיקון. רק להמחשה, מדוע שמח"ט גזרה לא ימונה לתפקידו על בסיס מרכיב הסכמת נציגי התושבים המקומיים שבגזרה? מדוע שדרג אסטרטגי (אל"מ ומעלה) לא ימונה על ידי נציגי העם?
האם 'הבעלים' של צה"ל הם העם או הגמוניית הפקידות האפלה והסגורה?
כל מי שעוסק בתיקון הצבא ומתעלם משלושת המרכיבים הברורים האלה, מחילה, אבל הוא טיפש, רמאי או פחדן
פתרונות למצב יש למכביר, אך הכינון הנפשי הראשון במעלה שעלינו לעשות הוא לחדד לעצמנו את ההבנה שהמדינה שייכת לריבון, שהוא העם.
חייבים להשיב את הריבונות לעם.
נסכם: לצבא אין כיום שום בעיה של חוסר הכלה ל'בנדיטים', אנשים יצירתיים שעוברים על החוק אך בתמורה מביאים הישגים מרשימים. לראיה, ראו ערך 'צבא המשפטנים' והפרקליטות. איש אינו חושב שהם פועלים על פי החוקים המרובעים. הם ה'בנדיטים' הכי גדולים שצה"ל הצמיח עד היום, אלא שהאויב כבר איננו האסלאמיסט הערבי אלא הש"ג מגולני. הכול תְּלוּי אידאולוגיה ופוזיציה, ולכן את האידאולוגיה ואת הפוזיציה צריך לתקן.
כל מי שעוסק בתיקון הצבא ומתעלם משלושת המרכיבים הברורים האלה, מחילה, אבל הוא טיפש, רמאי או פחדן. אך ורק כשיתוקנו תודעות יסוד אלו – יתחילו להשקיע בצבא היבשה, ליזום מהלכים שוברי שוויון ובכלל להחליף את דיסקט ההפעלה. ככל שנעמיק יותר בהבנת הבעיות המכרסמות בנו, נקדם מהר יותר את הגאולה, בע"ה במהרה בימינו!
