א. אני זוכר את זה היטב. מאי 1998, אני תלמיד בכיתה י"א בתיכון בצפון תל אביב, ישראל חוגגת יובל לקיומה ודנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון ומדהימה את כולנו.
כמה התלהבנו מהזכייה שלה בישראל של אז, ישראל שליקקה את הפצעים מרצח רבין – הייתי חלק מ"נוער הנרות" – בישראל שהתקשתה להשתחרר מהניצחון של הימין בבחירות 1996. הניצחון של דנה באירוויזיון סימל עבורי שחר של יום חדש, הבטחה שישראל לא תידרדר לחושך שהימין והחרדים מנסים לגרור אותנו אליו בכוח. דנה אינטרנשיונל הייתה הערובה שלנו לנורמליות.
ב. בקיץ של אותה שנה נסעתי למשלחת צעירים בין-לאומית לגרמניה, ואני זוכר שכל החברים האירופאים במשלחת החמיאו לי על הניצחון של דנה.
כמה התגאיתי שישראל מוכיחה לעולם שאנחנו יותר מתקדמים מהם – הרבה לפני שגבר עם שמלה וזקן היה פופולארי באירוויזיון, אנחנו היינו הראשונים ששלחנו אישה שהייתה פעם גבר לייצג את מדינת היהודים.
כמה שמחתי שהגויים ראו בזה מעלה גדולה.
הרגשתי שהם מקבלים אותי ושיש לנו סיכוי אמיתי לגבור ככה על השנאה העתיקה שלהם אלינו. "אנחנו בדרך להיות מתקדמים כמוכם", חשבתי לעצמי.
ואז המירו את ההצעות של ברק בנהרות של דם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והעולם שבניתי לי במשך 19 שנה קרס עליי
ג. מצעד הגאווה של אותה שנה בתל אביב היה שמח במיוחד. כנער תל אביבי שהתבונן בו מהצד, כל מה שהגיע אליי ממנו היה רק ניחוח החופש, השחרור והמסוגלות האדירה שהוא שידר – כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, עם מי שהוא רוצה, וכל אלה שהביעו שאט נפש מהניצחון של דנה באירוויזיון הם חבורת ברברים פרימיטיביים לובשי שחורים שהרוח החדשה של ישראל כבר תמצא דרך למגר.
זה לא היה קשור בכלל לשאלה אם מישהו להט"ב או לא – היו הדעות הנכונות והיו הדעות החשוכות.
זו הייתה הרוח שלי ושל כל חבריי השמיניסטים בצפון תל אביב.
ד. בבחירות 1999 הלכתי לעבוד בקלפי בקרבת הבית, כדי לוודא שאהיה הכי קרוב שאפשר לרגע שבו אהוד ברק יעלה לשלטון ויעיף סוף סוף את הימין המסוכן מהשלטון.
דנה פרצה דרך, וזו הדרך שבה ישראל חייבת לצעוד.
כשהגיעה העת להתגייס, התקבלתי לגל"צ וגם ל-8200 והחלטתי ללכת ל-8200 כדי לשרת רחוק יותר מהבית. לא אשכח איך כשברק היה בשיחות קמפ-דיוויד אמרתי לחברי לחדר בבסיס: "אורי, נראה לי שזהו, השלום סוף סוף כאן וההיסטוריה באמת הולכת להיגמר".
ואז המירו את ההצעות של ברק בנהרות של דם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והעולם שבניתי לי במשך 19 שנה קרס עליי.
ה. הראשון שגרם לי לבחון מחדש את תפיסות העולם שלי בנוגע לערבים ולשלום היה הרמטכ"ל בוגי יעלון, בראיון שנתן למוסף "הארץ" סביב פרוץ האינתיפאדה השנייה. לראשונה בחיי שמעתי קול שמסביר שהערבים לא באמת רצו שלום ושהכל היה הטעיה. נפער בי סדק קטן, שהלך והתרחב.
ו. בהתנתקות עדיין ראיתי באותם מתנחלים בכתום מטרד לעם ולשלום, ורק רציתי שיעיפו אותם משם כבר כדי שנוכל לחזור לשקט שלנו, לריאליטי בטלוויזיה ולחלום על סינגפור בעזה. אבל עם הטילים שהתחילו להגיע מעזה הסדק הלך ונפער. ונפער.
ז. כמה שקשה להתפכח. להתפרק מתפיסות העולם שריפדו את העולם והמחשבות שלך כבחור צעיר.
עקב בצעד אגודל ראיתי איך מחנה השלום שאליו השתייכתי הביא רק מלחמה ודם, ואיך הוא הולך ומתפרק מהערכים שלו ומתחיל להפוך יותר ויותר קיצוני.
הרגשתי שהמציאות זזה, אני זז איתה, אבל הם נשארים במקום.
עם הרשתות החברתיות והתקשורת האלטרנטיבית התחלתי להבין גם את הפשר של מה שמתרחש כאן לנגד עיניי.
לראשונה שמעתי הסברים שהתיישבו לי על ההיגיון, אחרי שנים שטחנו לי בראש את המושג 'קורבנות השלום' בלי שום הסבר אחר, בהרמטיות התקשורתית שבה גדלתי.
רבע מאה אחרי אותו ניצחון באירוויזיון, הימין מתעקש בניסיון מכמיר לב להרגיע את אותם אנשים שאני עצמי הייתי פעם ולהבטיח להם שכלום לא השתנה?
ח. בתהליך הדרגתי וארוך הבנתי מהי אותה שליחות מופלאה של עם ישראל, מהי חשיבותה של ארץ ישראל ומי הם אלה שבאמת פועלים למען שתי המטרות הגדולות האלה. ראיתי איך המציאות טפחה על פניהם של אנשים כמו אהוד ברק, ואיך במקום להכות על חטא הם נכנסו לטנטרום מתמשך של רעל ושנאה תוך שהם מאותרגים לחלוטין על ידי התקשורת.
ט. את ההפגנות הקשות נגד הרפורמה המשפטית כבר חוויתי בתל אביב כדוס על מלא עם כיפה וציצית. השתייכתי כבר לישיבה שגררה קיתונות של זעם מהמפגינים, תוך שאני זוכה להקים בית יהודי על מלא, כאשר זו שהפכה להיות אשתי נמנית עם אותם אלה שגורשו מביתם בגוש קטיף ושאת כאבם לא הבנתי שני עשורים קודם לכן.
י. אז עכשיו באים ומציעים לדנה אינטרנשיונל להשיא משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות של מדינת ישראל?
רבע מאה אחרי אותו ניצחון באירוויזיון, הימין מתעקש בניסיון מכמיר לב להרגיע את אותם אנשים שאני עצמי הייתי פעם ולהבטיח להם שכלום לא השתנה?
הימין של 2025 מנסה עדיין – למרות כל מה שעברנו מאז – להוכיח שהוא לא הימין של 1998? מתי ניגמל מהנרצעות?
יא. עינינו הרואות שהתהליך שעברתי אני הוא התהליך שעובר חלק גדול בציבור היהודי בישראל. ואיך אני יודע את זה? זה פשוט משתקף בפניהם של המתנגדים לתהליך הזה.
וככל שהם נעשים יותר קולניים ואלימים, כך ברור שהחלק הזה בציבור מתקדם ומתבסס. אנשים כמוני – הם הרוב, וזה בכלל לא עניין של ציצית או מצוות אחרות.
זה עניין של השקפה, של יושר המבט, של בריאות נפשית ומצפן ערכי מכויל.
ביום השואה בואך יום העצמאות, נברך שיקוים בנו הכתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וגו'.
עם ישראל חי!
יפה. אהבתי