א. נטילת חירותו של עם בדרכים משפטיות
השמאל הפרוגרסיבי שולט בחיינו באמצעות המערכת המשפטית-פקידותית בארבע דרכים במקביל:
- פסיקות משפטיות בניגוד ללשון החוק – שימוש בסמכותו לפרשנות משפטית כדי לכפות אג'נדה פוליטית של שופטים על עם ישראל. תהליך זה מתרחש בהדרגה ההולכת ומתעצמת כבר שלושים שנה.
- הנחיות משפטיות שלא בסמכות ושלא כחוק, מתוך ניצול ציני של הסמכות והיוקרה המשפטית כדי לכפות אג'נדות פוליטיות עוד בשלב התכנון והביצוע, הרבה לפני העתירה לבית המשפט (וכמו שהעיד מנהל מחלקת הבג"צים בפני שופטי העליון ב'בג"ץ הסבירות': אנחנו הפקידים עוצרים את רוב הדברים שלא נראים סבירים בעינינו לפני הגיעם לעתירות לבית המשפט). זה התחיל לפני עשרים שנה בהפיכת היועמ"שים מיועצים למחליטים בפועל. זה עשה את היועמ"שים לזרוע הארוכה והאקטיביסטית של בג"ץ ושל מחנה השמאל בתוך הממשלה, והלך עוד והתעצם עד לנקודת הרתיחה בעת הזאת, שבה היועמ"שית עסוקה בעיקר בטרפוד מהלכי הממשלה החשובים ביותר לעם ישראל.
- מעצרים פיקטיביים והמצאת כתבי אישום על ידי גורמים בכירים בפרקליטות המדינה, במטרה לנטרל את מי שמעז לאתגר את מנגנון שלטון המשפטנים. זה התחיל לפני 30 שנה עם טרפודו של שר המשפטים יעקב נאמן, המשיך במקרים כמו אותו איום מרומז של מני מזוז כיועמ"ש על שרי הממשלה מה יקרה למי שיתמוך ברפורמות משפטיות, ומשם זה ממשיך ומתעצם בקצב גובר עד המעצרים ההזויים של נגד המודיעין רוזנפלד, של איש השב"כ ועוד, וכמובן גולת הכותרת – תיקי נתניהו.
- על שלושת הדברים האלה יש הרבה מאוד מה להרחיב, אך יש דבר חיוני עוד יותר: בכל מערכת, הדבר הכי חשוב ומשפיע הוא האנשים הבכירים שבה. לכן, הדרך האפקטיבית ביותר לנטרל את נבחרי הציבור היא השליטה במינויים הבכירים, אף ששליטה זו היא בלתי חוקית בעליל. זוהי השיטה האפקטיבית ביותר לנטילת החירות הפוליטית שלנו כציבור וכאזרחים.
במערכת מדינתית, המעשה חשוב ביותר הוא המינוי. אי אפשר לתת הנחיות שהן לגמרי מחוץ לטווח האמון, האמונה, התפיסה והיכולת של הממונים. אי אפשר להכריע אויב עם מטכ"ל שלא מאמין בהכרעה. באותה מידה, יש גבול עד כמה המשפטנים יכולים לעצור ולטרפד ראשי מערכת נחושים על ידי הנחיות ופסיקות משפטיות.
משמעות הדבר, אם נוריד את הדברים לקרקע המציאות, היא שאנחנו ריבוניים על חיינו כעם בַּמידה שבה ראשי המערכות הציבוריות החשובות ביותר מייצגים את רוח העם.
לכן – מבחינתם, המינוי של דוד זיני לראש השב"כ הוא ייהרג ואל יעבור.
ולכן, מבחינתנו – זה או להיות בני חורין בארצנו או להיות נתינים במדינה עם שלטון זר.
אם נוריד את הדברים לקרקע המציאות, היא שאנחנו ריבוניים על חיינו כעם בַּמידה שבה ראשי המערכות הציבוריות החשובות ביותר מייצגים את רוח העם
ב. למי יקשיבו הטנקים
לפני כעשור גילה אהרן ברק בראיון על מה תקום או תיפול הריבונות במדינת ישראל. הוא הצהיר כך: במקרה של התנגשות בין נבחרי הציבור לבין בית המשפט, כל השאלה תהיה נגד מי הרמטכ"ל ישלח את הטנקים.
אלה דברים מזעזעים אך מדויקים. כדי שקבוצת שופטים ומשפטנים בשירות המדינה תיקח מהציבור בישראל את הריבונות על חייו, הם צריכים לשלוט בטנקים, או, בצורה יותר מדויקת ורחבה: באגף החקירות במשטרה, במטכ"ל, ואולי מעל לכל – בשב"כ.
בתקופת הרפורמה המשפטית יצא לי פעם לנכוח בפורום מצומצם, שבו אמר בכיר בשירות הביטחון הכללי שהוא מודאג מהיום שבו הם יצטרכו להכריע בין המעסיק שלהם (הממשלה) לבין החוק. הדברים נאמרו כבדרך אגב, ודווקא משום כך הם חידדו את עומק הבעיה. החוק מכפיף אותם לממשלה, והממשלה יודעת את החוק. אך מבחינתם, הממשלה היא רק חמ"ל המבצעים. המפקד העליון הוא היועמ"ש, והוא יגיד מהו החוק.
הרבה פעמים אנשים שואלים כיצד אפשר להפסיק את העריצות המשפטית ההולכת ומתהדקת בחיינו. זו שאלה שתשובתה רחבה ממאמר קצר, אך הנה הדבר החשוב ביותר: מערכת הביטחון צריכה לצאת לחירות מהכלא התודעתי של הסמכות האינסופית של המשפטנים, דבר שאין לו עיגון בחוק. כדי שהמערכת המשפטית תוכל להמשיך להשתולל בניגוד לחוק ולהחזיק במושכות הנהגת המדינה בכל תחום מרכזי, היא זקוקה באופן חיוני לציות מוחלט של המערכות האלה. על זה יקום וייפול כל השאר.
רבות דובר בעבר על האופן שבו ראשי מערכות הביטחון מייצרים חזית מול הממשלה כדי לכפות עליה את רצונם. הדבר נעשה בשתי דרכים: באופן הצגת הערכת המצב של כוונות ויכולות האויב, ובאופן הצגת היכולות והאפשרויות של כוחותינו. כך הם מתמרנים את הממשלה לעשות כרצונם. מי ששולט בניתוח המידע – שולט בתוצאה.
והנה, לאט לאט דברים משתנים. יש כבר קולות אחרים אצל בכירים במערכת. יש אפשרויות אחרות למינויים בכירים במערכת הביטחון. הגיע זמן שינוי. הגיע זמן ריבונות. הגיע הזמן לתפיסות אחרות.
וכל זה פוגש אותנו ברגעים אלה בסוגיית המינוי של ראש השב"כ החדש. התנאי הבסיסי והחשוב ביותר הוא, שיהיה זה אדם המבין שהוא כפוף לממשלה ולא ליועמ"שית. אדם הפועל מכוח שליחות הציבור על ידי נבחריו. כל דבר טוב ימשיך משם.
המאבק הוא על חירותנו כעם. המאבק הוא על תודעת ההמשכיות והרצף מאז אבות האומה, יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המדינה
ג. רוח אחרת
מינוי בכירים עם רוח אחרת למערכות הציבוריות הוא תמצית הרפורמה. עם ישראל נאבק על היכולת להכניס רוח חדשה למערכת, כזו המשוחררת מתודעת אוסלו, המאמינה בהכרעה, המחבקת את מושג הניצחון; כזו שלא חושבת שתפקידה הוא להרוויח זמן ונקודות עד להסכם מדיני עם האויב המתעצם מחדש, כזו שאיננה נרקומנית של שקט, כזו המחוברת למשמעות המלחמה שלנו על נצח ישראל.
יש החושבים בטעות שאפשר 'להניח את הרפורמה בצד' ולעסוק בנושאים חיוניים שאינם במחלוקת, כגון המלחמה על קיומנו. אין טעות גדולה מזו. הרפורמה היא תוצאה ישירה של השאלה מי ומה אנחנו ומה משמעות המלחמה על קיומנו. שאלות הזהות העמוקות האלה מתגלגלות לשאלות המדיניות הכבירות של זמננו.
המאבק הוא על חירותנו כעם. המאבק הוא על תודעת ההמשכיות והרצף מאז אבות האומה, יציאת מצרים, מתן תורה והקמת המדינה.
מינוי ראש שב"כ שיש עימו רוח אחרת הוא אבן דרך חשובה במסע הזה, צעד קטן וגדול כאחד. הכל יקום וייפול על הנושאים שעבורם הציבור ייאבק, מה יהיה בנפשנו ומה יחמוק מתודעתנו.
קפיצת המדרגה של תקומת ישראל דופקת על דלתנו. שנהיה ראויים.
