שלום איתי,
קראתי את הפוסט האחרון שלך ב'סוללים דרך'.
גם אני גדלתי בקיבוץ חילוני למהדרין וזכיתי להכיר את התורה שלנו רק אחרי הצבא.
בצבא שירתתי בשירות משמעותי ושם הכרתי את בעלי שהיה מ"פ בצנחנים והמשיך לשירות ארוך בקבע, בעיקר בסיירת מטכ"ל.
מלחמת לבנון היתה סיפור המסגרת להקמת הבית שלנו ואולי גם טריגר לחיפוש שלנו אחרי האמת והקב"ה.
שנים רבות עברו ואנחנו מנהלים היום, באהבה גדולה, משפחה חרדית. שמחים במקום שלנו ומודים עליו.
עם זאת, בתוכנו, חי העבר ובועט חזק מאוד. תמיד הוא בועט. אבל כמעט שנתיים שאי אפשר להתעלם מהבעיטה.
אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי, בחלקו, מפספס בגדול משהו בסיסי שקשור במערכות יחסים
הכתיבה שלך מרפאה את מחלת עגל הזהב המודרנית. היא מכריחה את כולנו להמתין למשה רבנו גם אם לא ברור בדיוק מתי הוא אמור לרדת מן ההר; גם אם אנחנו מוצפי חרדה שמא זה לא יקרה; גם אם הרבה יותר מושך ופוטוגני להצטלם עם עגל חקלאי-מביא-תועלת מאשר עם תורה עתיקה, שברלוונטיות שלה כל הזמן מטילים ספק.
כתיבה שמסתכלת בעיניים ולא משלמת מיסים לבלורית ולתואר.
אז את ההערכה הזאת רציתי קודם לכל להביע.
יש לי לב חם ומעריך מאוד כלפי המגזר הדתי לאומי. קבוצה שיחד עם היותה מרובת קולות אפשר עדיין לזקק ממנה צליל נקי של ערכיות, חיים מונחי אידיאולוגיה ועשייה מבורכת של קידוש השם.
והקול הזה מוצא בי הדהוד וקשב. יש בתוכי מלחמת לבנון שאף פעם לא הסתיימה ואני מגוייסת כל הזמן כאילו מעולם לא החזרתי ציוד בבקו"ם.
אבל בכל מוצ"ש בו מטיחים דתיים בגבעת שמואל משפטים קשים לאוזן בשכניהם מבני ברק, משהו בתוכי בועט חזרה.
בקול ומבט רוויי זעם הם צועקים: 'האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו לכם במזגן' וכו'? ואכן הפסוק המקורי מביא תביעה שיש להתמודד איתה. וגם ניתן להתמודד איתה. אבל היא חריפה ואמיתית.
מאידך אף פעם לא נחשפתי למשפטים אחרים שמופנים כלפי תושבי מדינת תל אביב (שמשתמטיה, אגב, מרובים), למרות שראוי היה להפנות אותם אליהם. כמו: "והיה אם שמוע", או "אם בחוקותי תלכו". שבת. כשרות. טהרה. לא רק שהם לא מטיחים אותם החוצה, לאנשים שבזים לתורה, נראה שהם בקושי לוחשים אותם לעצמם.
כדי שהמקף יהיה מחבר הוא חייב להיות מחובר. מחובר למקור ולשורש.
נדמה שחלקים מהציבור הדתי לאומי (וברור שאותם המוחים בגבעת שמואל לא מייצגים את כולו), פשוט בחרו לצנזר באופן מגזרי את התורה של כולנו. ספר שופטים, שמספר לנו איך בכל פעם שהתרחקנו מאבא שלנו הוא שלח לנו אויב שהזכיר לנו לחזור הביתה; פרשת בחוקותי שמסבירה לנו יפה שהדרך היחידה לחיות בארץ הקדושה הזאת היא דרך של שמירת תורה ומצוות, כל אלה נעלמו מהרפרטואר שכולל כרגע מצווה אחת בלבד: גיוס לצבא.
אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי, בחלקו, מפספס בגדול משהו בסיסי שקשור במערכות יחסים.
הוא מפספס את ההבנה שזה לא יקרה, החילונים לא יאהבו אותו. נקודה.
והוא כָּמֵהַּ לאהבה. לאישור. להצדקת המקף המחבר. הוא הרי רוצה באמת אחדות.
אבל הוא לא מפנים שהוא לא יצליח לצאת מהפינה של ילד הכאפות והוא לעולם לא יהיה מלך הכיתה.
כי הוא מהווה כתב אישום, סמוי או גלוי, לכל יהודי שחי בארץ ישראל. כי גם אם יש יהודים שמעולם לא קראו את פרשת בחוקותי – הם עדיין יודעים אותה. היא חלק מהדי.אן.איי שלהם. והם לא רוצים לחבק את התשובה הזאת שאומרת שכל עוד תהיה כאן כפירה ומצעדי גאווה וחילול שבת, אבא שלנו לא ירשה לנו לצאת לבד החוצה ולהיות עצמאיים. הוא כל הזמן ימשיך להזכיר לנו לחזור הביתה. מוקדם. ומהר.
לפעמים, כדי לזכות באהבה, אנחנו מוכנים לחבור לקואליציות משונות, לבריתות של משרתים, בשירותים שונים, ובלבד להיות, לפחות פעם אחת, בצד היפה של ישראל היפה, הנאורה והמכילה. בעיקר את עצמה.
את הדרך שלהם אל התורה הם עשו דרך הטלת הספק. דרך חוסר הנכונות לרקוד סביב שום עגל שהוא, מבלי לבחון אותו קודם
וזה אולי אחד השורשים של המקף המפריד בין הציבור החרדי והדתי.
כולם רוצים שיאהבו אותם. אבל הציבור החרדי, שעדיין בוחר להיות מחובר לגולה, שאף פעם לא התנתק ממנה, ממשיך לזכור כמה מסוכנת היא אהבת האמנציפציה וכמה מהר הופכת השכונה המעורבת לגטו מבודד.
הציבור החרדי מוכן לחכות למשה רבנו. לא רק שלא אכפת לו שהרוקדים סביב העגל ילעגו לו, הוא אפילו רואה בלעג הזה הוכחה לנאמנות שלו למשה.
וגם הציבור החרדי לגמרי, אבל ממש לגמרי, לא חף מאתגרים. ואתגרים היא מילה קצת מכובסת לכשלים, תקלות או אפילו מומים של ממש. קשה לו להחזיק את הגעגוע – והוא עדיין לא מרגיש גאולה. הפער הזה מביא כאב תהומי. וכשקשה לך אז לפעמים אתה מתעלם. מתכחש. ואפילו עויין. כואב לי כל כך לראות את זה. ואני מוצאת את עצמי הרבה מאוד כועסת על הציבור האהוב שאני חלק ממנו.
כנראה שהכלת מורכבות היא חלק חשוב מהגאולה.
נראה לי שלבעלי תשובה בדור שלנו יש שליחות מיוחדת. המורכבות לא זרה להם. את הדרך שלהם אל התורה הם עשו דרך הטלת הספק. דרך חוסר הנכונות לרקוד סביב שום עגל שהוא, מבלי לבחון אותו קודם. ואת הכלי הזה של הטלת הספק הם יכולים לקחת איתם ולסלול דרך.
להמשיך לשאול שאלות, להמשיך לאהוב ובעיקר – להמשיך לחשוב…
מעריכה מאוד את מה שאתה עושה ממקומך. באומץ וביושר.
משתדלת מאוד, מפינתי שלי, כמרצה לקהל חרדי מגוון וחרד מאוד, וכמי שפוגשת כל הזמן ציבור חילוני במסגרות שונות, להביא את בשורת המורכבות ואת אתגר החשיבה, האחריות והבחירה.
שנזכה לראות גאולה שלמה
ולמצוא סוף סוף נחמה בבניין ציון וירושלים.
