שנה לא פשוטה עברה עלינו, עם ימים קשים של 'הותר לפרסום', חקירות, משפטים, הפגנות אלימות, וגם ימי תדהמה וגאווה אין קץ כשהתעוררנו בוקר אחד ללמוד כי טייסינו תוקפים באיראן שעות ארוכות ושבים בשלום עטורי ניצחון.
קרוסלה של רגשות.
הימים – ימים שלפני ראש השנה, ואני בדרכי לכנס רופאים גדול באחת מבירות מערב אירופה המתויָרות ביותר על ידי ישראלים.
מובן שכל הנוסעים והרופאים היוצאים אל הכנס משילים מעצמם כל סממן יהודי או ישראלי כבר בנתב"ג.
הכיפה – לתיק, תליון מגן דוד או סיכת החטופים, שהיו אולי בשנתיים אחרונות על הצוואר והבגד, נשארו על השידה בבית, אפילו חולצת 'את כולם עכשיו' נשארת מאחור.
אולי בקרב אנשים נאורים, רופאים-מדענים מנומסים, העוסקים בקידום הרפואה, לא אפגוש אנטישמיות. אולי הכל רק בראש שלי?
בכיכר המרכזית ובמרכזי הקניות הומי האדם של העיר היפה והנקייה עוברות שוב ושוב קבוצות של גברים רכובים או רצים עם דגלי אש"ף ומגאפונים וצורחים Free Free Palestine באין מפריע.
במרכז הכנסים, רופאים מכל העולם עם תגים על החזה המציינים את שמם ושם מדינתם.
אצלי יש תחושה קצת לא נוחה להסתובב עם התג שלי, שמא מישהו יזהה את המילה "ISRAEL" וינסה לתקוף, לבייש או לעשות סצנה; שהרי אירועים לא נעימים כאלה כבר קרו לספורטאים מישראל בתחרויות בין-לאומיות, למהנדסים שהגיעו להציג בירידים טכנולוגיים, אנשי מקצוע מעולים שעבדו, התאמנו והתכוננו – וגורשו בבושת פנים על ידי ה'קולגות' המארחים.
אף אני חששתי שכאשר אציג את עבודת המחקר שלי יהיה מי שיעז לומר דבר מה או לתקוף אותי אישית. כמעט תכננתי כמה משפטים מהוקצעים באנגלית כדי לענות מייד, באופן שלא ישאיר אותי בעמדת הקורבן העלוב או לחלופין התוקפן חסר הלב.
מן המפורסמות היא, שרק היהודים יכולים לקבל את שני התפקידים – קורבן עלוב וגם תוקפן – ולהיסקל באבנים על שתי העבֵרות בו זמנית. לשמחתי ההצגה עברה בשלום באחת מפינות הכנס.
חשבתי לעצמי: אולי בכל זאת דמיינתי הכל, פרנואידית-רדופה שכמותי. אולי בקרב אנשים נאורים, רופאים-מדענים מנומסים, העוסקים בקידום הרפואה, לא אפגוש אנטישמיות. אולי הכל רק בראש שלי?
ואז, ביומי האחרון בכנס – הצטרפתי ל׳סשן׳ גדול שבו רופא ישראלי, צעיר ומוכשר עד בלי די, היה אמור להציג עבודת מחקר באחד מאולמות הענק של הכנס. הוא היה אמור להיות הדובר הראשון. את הכיפה השאיר בבית, אבל המראה היהודי, השם היהודי והשיוך האקדמי The Hebrew University of Jerusalem לא השאירו שום מקום לספק מיהו, מה הוא ושל מי הוא.
יושב ראש המושב, גבר לבן נשוא פנים, רופא וחוקר מוערך בשנות ה-60 לחייו, ממדינה מערבית וידידותית לישראל – היה אמור כמקובל להציג את הרופא הישראלי ולהזמינו לבמה להציג את המחקר. אבל את הדבר הפשוט הזה הוא לא היה יכול להכיל. מבחינת אותו פרופסור נשוא פנים, הרופא היהודי הישראלי הצעיר והמוכשר הזה, בעל המראה היהודי מן ה-Hebrew University of Jerusalem – מקומו לא יכירנו על הבמה המכובדת של מדע הרפואה.
אבל זה לא אותו דבר, יש הבדל אחד גדול. היהודים בטור הזה שמחים!
הפרופסור לא התבייש, ומול כל הקהל באולם, מול המצלמות הפתוחות והרופאים הצופים גם אונליין – אמר במשיכת כתפיים כי איננו יכול להציג את הרופא הישראלי, ויתכבד זה האחרון ויציג את עצמו בעצמו. הוא בייש אותו. שפך את דמו בפרהסיה, ואף אחד לא עשה דבר.
הרופא הישראלי הצעיר חייך במבוכה. הוא הרי עדין ומחונך מדי, ולא הכין את עצמו כלל למלחמות מול אנטישמיות סטרילית כזו בעודו על הפודיום.
הוא רק העלה המצגת על המסך הענק, התעשת והתרכז בהצגת המחקר ותוצאותיו.
לא הוא ולא איש מהרופאים הישראלים בכנס פנו אח"כ להתלונן אצל מי ממארגני הכנס או מארגוני הרופאים בארץ. הרי למי כבר יש להלין? מה הם כבר יעשו?
מאז ומעולם, וגם בשנת 2025, אנטישמיות מופיעה במגוון טעמים: היא יכולה להיראות כמו מהמאה החמישית – רצח בכפכפים עם מאכלת נוטפת דם תינוקות יהודים, או על במה של כנס מדעי באירופה המערבית, מצד בכירי המדענים (ממש כמו משפט דרייפוס) – בשידור חי מול מצלמות ובפנים גלויות.
ביום האחרון, בטיסת ׳קונקשן׳ דרך מינכן, כבר חיפשתי בצעד נמרץ את 'הטרמינל המיוחד של היהודים' – טרמינל F.
רחוק רחוק, עם שומרים זרים חמושים מכל הכיוונים, בפנים אטומות ומחסנית ב'הכנס', בהאנגר מבודד ואפור.
משהו במראה הזה של יהודים עומדים בטור ארוך עם מזוודות, ומעליהם שומרים גרמנים חמושים, מחריד את הנפש של כל אחד, גם אם אבותיו משני הצדדים הגיעו מצנעא. את התמונה הזו כבר ראינו איפשהו.
אבל זה לא אותו דבר, יש הבדל אחד גדול.
היהודים בטור הזה שמחים!
זה היה בהיר כמו השמש בצהריים! היהודים האלה שמחים, בלי שום קשר לאיזה סממן הם השאירו בבית. כולם היו כל כך שמחים לחזור הביתה למדינת ישראל!
לא ניתן היה לזייף או להחמיץ את הרגש הזה. כולם מחויכים ומברכים ב'שנה טובה' את דיילות הקרקע של אל-על. מזדרזים לחזור, גם במחיר כרטיס מופקע, בטיסה המלאה עד אפס מקום, ולהספיק להיכנס בשערי הארץ לפני כניסת השבת, לפני ראש השנה.
במטוס, בדקות האחרונות לפני הנחיתה, אנו מביטים בחלון הקטן ורואים מתחתנו את הארץ העתיקה הזו ועליה המגדלים הרבים של תל אביב, פתח תקווה, נתניה, הרצליה, ראשון לציון; את הים הכחול המנצנץ ואת המחלפים עמוסי הרכבים.
איזו מדינה יקרה ומופלאה וניסית יש לנו! איזה עם יוצא מן הכלל, בכל אחד סגולה! וכמה טוב לשוב אל הבית הזה!
ולא יכולתי שלא לחשוב על הפסוק "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, פסוק ז).
שנה טובה לכל עם ישראל, ולמדינתנו האהובה!
