- "מדוע אתם נגד אחדות?" כך אנו נשאלים לעיתים.
בשאלה המוזרה הזו מוטמעת תפיסה הגורסת שרק מי שעושה במונח שימוש קבוע, הוא הבעלים על אותו הערך.
כך אם אתה מזכיר כל הזמן שלום, רק אתה בעד שלום, ולכן "שלום עכשיו" זהו ארגון שלום, וכל השאר אינם בעד שלום. וכך מי שקוראים לעצמם "הדמוקרטים" רק הם בעד דמוקרטיה וכל השאר הם פשיסטים מסוכנים.
וכך בימינו, על פי אותה פרקטיקה נלוזה, כל מי שמרבה להזכיר אחדות רק הוא בעד אחדות, וכל השאר נתפסים כפלגנים שאינם מעוניינים באחדות.
כל הרוצה לנהוג בדורסנות תוך שהוא ממלמל 'אחדות', 'אחדות', יהיה פטור ממענה ראוי על השאלה כיצד דרכו אכן מובילה ליעד הנכסף.
מעבר לשיח השקרי הזה, מסתתרת מאחוריו גם אלימות דורסנית מעונבת. משום שהוא סותם את הפה בנימוס לכל מי שחושב אחרת.
כך כל מי שלא הולך לקפלן או לכיכר החטופים בשם האחדות, לא זו בלבד שהוא לא קידם את השבת החטופים, אלא שהוא גם לא קידם אחדות ושלום.
כל הרוצה לנהוג בדורסנות תוך שהוא ממלמל 'אחדות', 'אחדות', יהיה פטור ממענה ראוי על השאלה כיצד דרכו אכן מובילה ליעד הנכסף
- מאפיין נוסף, ומאוד מעניין, יש למבקשי האחדות האלה (הבאים בעיקר משורות המחנה הדתי הטהרני).
לשיטתם, האחדות כאמור היא רק על פי דרכם, תפיסת עולמם והמקום בו בחרו שתתקיים האחדות; קפלן וכיכר החטופים.
לכן לא נמצא אותם בהפגנות נגד עוולות מערכת המשפט למשל. הם לא יקיימו מפגשים גדולים עם אנשי פריפריה או חרדים, כי האחדות היא תמיד עם "השונה" ולא עם "הדומה".
כך מבלי לשים לב אותם 'לוחמי אחדות' לא מבחינים שהם כל כך הזדהו עם השונה, עד שמי שהם חושבים שהוא דומה להם, כבר חש שהם עברו צד.
באופן הזה הם חיים בדמיון שהם מהאו"ם העושה שלום בין כל המחנות, כאשר האמת רחוקה מכך.
- במדינת ישראל מצוי רוב עצום המבקש אחדות. נקודה.
אך לצד הרוב הזה במדינת ישראל מצוי מיעוט קיצוני המושך את השיח למחוזות רעים. בכל פעם שמשהו לא מסתדר לו הוא שורף את המדינה.
הקבוצה הזו לעולם לא מרוצה מתוצאות הבחירות ושום דבר לא יגרום להם לשחרר את לפיתת החנק על מערכות המדינה.
בטענות ציניות הם דוחים כל פשרה וטוענים שכל עוד לא מקשיבים להם – לא תתקיים אחדות במדינת ישראל.
פתאום מסתבר שהרוב לא בדיוק קובע כפי שהיה במשך שנים אלא ה'אחדות' קובעת. והאחדות חייבת להיות עם קבוצת המיעוט המאופיינת הזאת ולא עם קבוצת הרוב.
- יש רק בעיה קטנה – המיעוט הזה לעולם לא מרוצה ולא יכבד את בחירת הרוב, וכך יוצא שאותם 'לוחמי אחדות' המתיימרים לדבר בשם הרוב ממנו הגיעו, ומקיימים פשרות בשמו, עסוקים בריצוי אינסופי חסר תוחלת, כי המיעוט הזה הקובע את הטון דוחה הכל; רפורמה משפטית, תקשורתית, מינוי זיני לראש השב"כ, כיבוש עזה, ולא רוצה עוד הרבה דברים שחלק גדול בעם דווקא כן רוצה.
כך מתבצע "פרוטקשן של אחדות" בו כל הזמן הרוב מואשם שהוא פלגן, מנקודת מבטו של המיעוט כמובן. אין כאן אחדות אלא עבדות.
ומה השיטה? את הרוב אי אפשר להאשים בקלות אז האשמה מופנית לממשלה המייצגת את הרוב. כך יוצא שהדתיים, המתנחלים והחרדים מפלגים וכל מי שלא הולך לכיכר החטופים לא אכפת לו מאחדות ישראל. שח-מט.
יש הרבה אנשים בעם ישראל שאפשר לעשות אחדות גם איתם, ולא עם מיעוט זועף, מחמיץ פנים שאין יכולת וצורך לרצותו
- שאלה: האנשים הנמצאים בקפלן ובכיכר החטופים הם יהודים, הם אחים שלנו, כדי שיהיה כאן ניצחון במלחמה אנחנו זקוקים להם. התחושה שהם פגועים היא לעיתים מוצדקת, צריך לפייס אותם עד שירגישו אחים שלנו, יש ביניהם אנשים חשובים שבנו את המדינה ועשו דברים חשובים בביטחון ישראל. למה לא לקחת חלק במיזמים האלו?
תשובה:
כל שיח השומר על הכללים הדמוקרטיים ראוי וחשוב. השאלה הדורשת כנות היא האם מונח אקדח ואיום על השולחן או מוכנות לקבלה אמיתית. אם מונח אקדח סמוי, זו אינה אחדות אלא 'פרוטקשן של אחדות'.
האם לאחר הבחירות הם יכבדו את התוצאות ויפסיקו לשרוף את המדינה ולאיים בסרבנות? אם לא, איזו אחדות יש כאן?
אין בעיה לקחת חלק במיזמי אחדות, אבל מדוע הם חייבים להיות בכיכר הממותגת הזו או במפגשים עם החולצות והסמלים שלהם?
לא זו בלבד שהאנשים בכיכר החטופים לא מייצגים את כל אזרחי מדינת ישראל, הם גם לא מייצגים את כל תושבי תל אביב.
העובדה שהתקשורת טוענת שהכיכר הזו מייצגת את כל החברה הישראלית, לא הופכת את זה לעובדה.
יש הרבה אנשים בעם ישראל שאפשר לעשות אחדות גם איתם, ולא עם מיעוט זועף, מחמיץ פנים שאין יכולת וצורך לרצותו.
הנה עוד כלל: ראוי שכל אדם ידבר בשם עצמו בלבד. אם אתה רוצה לדבר בשם מחנה מסוים, לך לקלפי ותעמיד את עצמך לבחירות. אל תלך לכיכר כמייצג הציבור הדתי, הציבור הימני או המילואימניקים.
- שאלה: מה הבעיה ללכת לכיכר להתפלל או לעשות חברותא, הכיכר לא שייכת להם אלא של כלל ישראל ואני הולך לשם ומוסיף טוב?
תשובה:
זוהי נאיביות.
כיכר החטופים / קפלן זהו סמל. כאשר אדם עונד סמל מסוים, הוא מזדהה עם תוכנו, וזה מה שמשודר למי שרואה אותו. אדם לא יכול לומר "אני עונד את הסמל אך לא מסכים עם כל מסריו".
כדי להבין איך נוצר סמל ומהן השפעותיו דרושה יכולת אבחנה. אינך יכול למשל לענוד סיכה של סמל הגאווה ולטעון שאתה רק מזדהה עם בקשת הסובלנות הצרה בלי להבין את המכלול שהסמל מייצג.
סמל מבטא רעיון כולל, תרבות ותודעה ציבורית רחבה. לטעון שאתה הולך לכיכר החטופים ולבודד את מעשיך הטובים שם, מבלי להתייחס לסמל ולדף המסרים של המקום, אלו דמיונות ולא המציאות עצמה.
מתוך החוברת ׳חברון – שורשים וחזון׳, שיחה עם קבוצת קצינים שפורסמה בשנת תש״ס,
ובה מפורטת תפיסה אחראית סדורה ובוגרת על מדינת ישראל, אחדות האומה ואתגריה
הדברים נכתבו על ידי הרב משה בלייכר שליט״א ראש ישיבת שבי חברון לשעבר, ה׳ ישלח לו רפואה שלימה.
- עלינו להוסיף אחדות בכל עם ישראל; עם לוחמי צה"ל, עם הפצועים, עם המשפחות השכולות, עם האלמנות, עם החרדים, עם המסורתיים, עם הדתיים, עם השמאל הציוני ועוד. מדוע התודעה של אנשים מסוימים מנסה לעשות אחדות עם הסמלים של מארגני המחאות ולא עם האנשים עצמם ללא יחסי ציבור?
יש לכבד את הצרכים של כולם, ולא להתמקד רק בכיכר אחת ולטעון שבלעדיה אין אחדות.
בקשת אחדות כנה אמורה להיראות אחרת לגמרי.
וכמו ביחסים תקינים בתוך המשפחה, ריצוי אינסופי לא יסייע, הוא רק יחמיר את המצב.
"והאמת והשלום אהבו"
