תגובה לכתבתו של מר אודי בן חמו – עולם קטן לפרשת מטות מסעי
אגרת יפהפיה כתב קצין חינוך ראשי (להלן הקח"ר) לחיילי צה"ל.
אשרינו שחינוך חיילינו מופקד בידיו.
(גילוי נאות: איני מכיר אותו, ואיני יודע מיהו, ואף לא עשיתי גוגל כדי לדעת את שמו, וכדי לדעת את הרקורד שלו.
האיגרת מדברת בעד עצמה, ואיני רוצה שדעה קדומה תשנה את היחס לאמת.)
אבל מה לעשות, לאחר שהכתב מביא את האיגרת בשלמותה, הכתב מחפש כוונות זדוניות נסתרות, והוא מוצא אותן גם במקום שאין כלל אינן נמצאות, אלא פרי דמיונו בלבד.
להלן אבדוק עם הקוראים את הנקודות שהעלה הכתב, ואראה כי הכתב רואה הרים אפילו במקום שאין אפילו צל הרים.
קריאה לשיח: הקח"ר: שלושת השבועות הקרובים הם קריאה לשיח.
הכתב – אודי: צבא קרבי לוחמני אינו עוסק בשיח, צה"ל אינו תנועת נוער.
טעות! בצה"ל יש קציני חינוך. צה"ל אינו רק מטוסי קרב וטנקים. צה"ל מבקש לטעת בחייליו רוח לחימה, בטחון בצדקת הדרך. בצה"ל משרתים חיילם ממגוון ציבורים, וצה"ל מבקש לתת לחייליו לכידות ודיבוק חברים ודבקות במשימה, גם כאשר לחיילים ובוודאי להוריהם יש דעות שונות לגבי יהודה ושומרון, לגבי המהפכה המשפטית ועוד ועוד. תפקיד קציני החינוך הוא שיח, וגם מפקדי המחלקות זקוקים לנקודות לשיחה עם חייליהם.
נשמה אחת ולב אחד: כך כתב הקח"ר, ואודי הכתב כועס: האם כאשר יש סירוב או איום בסירוב בצה"ל יש נשמה אחת ולב אחד? הכתב חטא בטעות גסה: הרי זהו בדיוק מה שכתב הקח"ר שצריך נשמה אחת ולב אחד, רק הוא לא אמר את השם המפורש – נגד סירוב. הוא ביקש זאת במלים אחרות, הוא קרא ללכידות! וזה שווה בדיוק לקריאה נגד סרבנות. כך הקח"ר לא נכנס לשאלות פוליטיות, ורק קרא בעדינות לאחדות במשימות.
יש להכיר בייחודיות וביחד: גם מילים נפלאות אלה זכו לנזיפה של הכתב שקרא לו במילים בוטות, גסות ומכוערות להפסיק לחנך. אז ראשית, חינוך הוא תפקידו הרשמי הוא קצין חינוך. חשוב מכך, הקח"ר מסביר כי זה עתה נלחמנו בג'נין, כל החיילים חרפו נפשם, גם אותם שמתנגדים לכיבוש, ועלינו להכיר בכך, אבל לפעול ביחד, שכם אחד, וזה מה שעשו כולם. מה יותר נכון מכך, מה יותר נשגב מזה?! יחד נלחמים אף שאנו מכירים בכך שהדעות אינן שוות. איני מצליח להבין את כעסו של הכתב, ומדוע הוא מוצא פגם במקום שאין בו פגם גם אם תחפש אותו עם זכוכית מגדלת, ויש בו רק הדר ויופי.
אם לא נקבל את הריבוי והשונות – תגדל ההקצנה וההיבדלות. כך כתב הקח"ר ואודי כועס: מי קובע מה קיצוני? והוא משיב: רוב הציבור קובע. נכון, ואף אחד אינו חולק על כך. וכיון שאין אנו רוצים שתגדל הקיצוניות, לכן צריך לקבל את השונות, כי אם לא ניתן לה מקום תגדל הקיצוניות. מה לא ברור כאן, מדוע הכתב קוצף?
הקח"ר מסיים בכך שעלינו להרבות באהבת חינם. לא יאומן, גם לכך הכתב מתנגד, ושואל: למה הוא אינו מגנה את הסרבנות. הסיבה פשוטה: הרצון לשאיפה לאחדות, חייבת להתנהל במלים עדינות, בהדגשת המאחד, ולא את המפריד. בקריאה ליחד, מבלי להזכיר בכל משפט את המפריד.
חבל שהכתב מחרחר ריב במקום שאין נמצא אפילו צל צילה של סיבה לכך.
הרב שמואל דוד, הרב הראשי לעפולה
