(חשוב לקרוא פעמיים ובעיקר עד הסוף)
– אני מכירה אותך.. מבטינו נפגשים לעיתים ברחוב בחטף ואנחנו מחייכות אחת לשניה בנימוס.
– אני מכירה אותך.. ואני יודעת שאת אינך שמחה בתוך תוכך.
תווי פנייך מלאות הדאגה מהמצב הכללי מעידות על כך.
אני יודעת שאת מחביאה חיי שיעבוד נוראיים, תלות ללא עצמאות ושחרור עוצמתיים. וזה לא משנה כלל מהו גובה תלוש השכר שלך.
– אני מכירה אותך.. מפינת הקפה ☕️ בעבודה כשאני רואה אותך שקטה וכנועה ללא אמירת משהו שיכול להישמע אחרת מהשיח הכללי אצלכם וזה מפחיד אותי מאוד.
– אני מכירה אותך.. ושואלת את עצמי איך זה שאין שום קול אחר בבית הכלא התודעתי הזה שאתם חיים בתוכו ?
איך יכול להיות שאף אחת לא קמה ואומרת ״עד כאן !״ כל כך קשים הם החיים בגטו ?
אני יודעת שתסכימי איתי בתוך תוכך גם אם לא תודי בזה שאין זה נורמאלי שהשיח אחיד כאילו מדובר בתקופות נוראיות בהיסטוריה בהן כל קול אחר הושתק ונרמס עד דק.
ובעיקר אני דואגת לך.. וגם לנו, כחברה פתוחה, רבת קולות וליברלית.
כי האפשרויות פשוט נוראיות..
או שאת חיה בפחד משתק, או שבאמת אין אצלכם שם בחברה, שום קול אחר. כולם חושבים חשיבה עדרית..
ואיני יודעת מה מדאיג יותר..
רצות בי מחשבות ודאגות לא פשוטות, אבל אין לי ספק שיום יבוא ויקום קול אמיץ, בוטח, זקוף קומה ואצילי שישמיע קול אחר.
זה יתחיל לאט לאט ובזהירות.
בנחישות, בעוצמה, מתוך חרות אמיתית ורצון להיטיב לכל החברה כולה. ואז זה יילך ויתגבר. והסכר ייפרץ !
הקול הזה הכרחי.
הראשונה שתקום וודאי תחטוף מיד שיימינג על שהעזה לצאת מהשורה, אבל אחריה כמו פטריות אחרי הגשם יצוצו עוד רבות וטובות.
והן ייזכרו לעד כאלו שחוללו את המהפיכה ההכרחית שכולנו מייחלים לה.
וההשתקה תיגמר וננצח את הפחד !
אמן.
(איזה קטע.. רק עכשיו אני רואה שכתבתי לאשה החרדית ובכלל התכוונתי לאישה השמאלנית בהקשר המחאה..).
מועדים לשמחה.
