אם אתם מרגישים שהדברים כתובים כדבר והיפוכו אתם צודקים. אבל הם לא סותרים, הם משלימים.
1. לענ״ד קו אחד חורז את הפקודה למחוק כתובות גרפיטי בעזה לבין הענישה המחמירה של החיילים שקראו ״שמע ישראל״ במסגד בג׳נין.
2. החיילים למטה תופסים את המלחמה הזו כנקמה טבעית על מה שעוללו לעם היהודי המפלצות מהחמאס, ולכן נותנים דרור ליצירתיות בהבעת תגובותיהם. ואילו צמרת צה״ל קצת נבהלת מכך, ותופסת את המלחמה בצורה קצת שונה. ״רזה״ יותר.
3. אם חיילים ריססו ״ביתר ירושלים אלופה״, או משהו אחר בסגנון, אין זה שייך כלל. זהו פתח לחוסר משמעת והתפרקות מסוכנת ויש לעצרה בהקדם. אך אם הביטויים הם ביטויים לאומים, התקפיים ולוחמניים, אפשר להתייחס אליהם קצת יותר ברוגע.
4. ולמרות זאת במציאות נורמאלית לא הייתי רוצה כמפקד שחיילי יעסקו בחלוקת סוכריות לילדים ולא בגרפיטי למרות ההבדל ביניהם. (ולא בגלל טהרנות מוסרית) פשוט אין צורך בזה. דרושים ענייניות חדה בלבד של מקצועיות צרופה, ריכוז ודריכות בלהשמיד את האויב, וזהו. רק ככה יישמר מוסר נכון ומדויק.
5. אבל כל זה נכון במצב שבו התודעה הלאומית מסודרת, פועלת בעוצמה, מדוברת בגאון, בלי שמחניקים אותה ובכך גורמת לחיילים לחוש בלי מילים שכל העשייה המבצעית נובעת ממקורות נביעה ישראליים מקוריים.
ובמצב שזה לא כך, מסתבר שהצורך הזה מתפרץ בטבעיות ובצורה לא נשלטת ע״י המפקדים.
6. ולגבי ״שמע ישראל״ במסגד: על פניו, ממסגד שממנו יצאו דברי הסתה ועידוד לרצח יהודים, ראוי שממנו יוכרז מסר הפוך לגמרי, הכי יהודי שיש, כמו ״שמע ישראל״.
הלוחמים בשטח חשים שזה הכי טבעי ומייצג את הניצחון. בשל היותנו יהודים רצחו בנו, ולכן הקריאה הכי יהודית מתבקשת פה.
7. אבל מצד שני מלחמה היא עסק כללי ואי אפשר שכל אחד יבטא את תחושותיו באופן פרטי וייתן לכך דרור באופן ציבורי. גם אם הוא ״מדויק יותר״.
8. את התווית הדרך למה ראוי ומה פחות, עושים המפקדים והם בלבד. בהקשר הלחימה, לכל לוחם יש תפקיד מוגדר וידוע, אבל בהקשר מעשים שמשפיעים על כלל מרחב הלחימה ואינם באופן מובהק קשורים לכך כאן ראויה החמרה, אחרת העסק יתפזר ויצא משליטה.
9. מלחמה, היא פעולה בתוך מסגרת אילוצים גדולה. יותר מצוי מאשר רצוי. לחצים של זירה בינ״ל, לחצים פוליטיים, לחצים כלכליים, התחשבות בתפיסה התרבותית של העם, וגם בתפיסה התודעתית של המפקדים. נכון שעלינו להתגבר על חלקם אבל חשוב להכיר אותם. נתקדם לאט לאט גם בזה.
10. ואחרי הכל, אפשר להירגע ולא לצאת מפרופורציות. ראוי היה לתת שתי סטירות אבהיות מלוות בקריצת עין שתופסת נכון את האירוע, ואומרות בצורה ברורה: תעצרו את זה ! בלי להיסחף ובלי דופק מהיר ועצבני. תגובה אחרת מעידה על לחץ מיותר.
לסיכום, גם אנחנו פועלים בתוך מסגרת אילוצים. וכדאי לא להפריז בסיפור הזה. אנחנו אנשים מבוגרים ומכירים את האתגרים. אין צורך להיות מופתעים כל פעם מחדש.
בקיצור, איך אומרים ? נקסט..
חנוכה שמח.
