יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה.
לקראת יום זה, כדאי לחשוב מהו המסר, או מהו הסיפור הגדול של השואה. לקחי השואה אינם נושאים אינטלקטואליים בלבד, אלא רעיונות מחוללים שפעולות רבות של המדינה נגזרות ממנה.
בפוסט זה אציג שלוש נקודות מבט: יהודית, ציונית ופוסטמודרנית.
המבט היהודי. המבט היהודי רואה את ניסיון השמדת העם היהודי כמלחמת הרע בטוב. היטלר ימח שמו כתב שכל עוד יש יהודי אחד שקיים בעולם, חייו אינם חיים. השואה היא תוצר של דורות על גבי דורות של אנטישמיות נוצרית ואירופאית.
גרמניה, פאר היצירה האנושית המשיכה את דרכם של עשיו, המן הרשע וטיטוס. היהודים נרדפו כעם ה', כמחוללי הטוב, הצדק והמוסר.
לגישה זו יש שתי השלכות מרכזיות בעולם היהודי:
א. סיום הגלות. השואה הנוראה הביאה אלפיים שנות גלות לסיום טראגי וכואב. כל המכות שכתובות ושלא כתובות בתורה חלו בנו. ממצב של "ולא ייזכר שם ישראל עוד" האלטרנטיבה היא הרמת קרן ישראל בארצו.
ב. שיקום עולם התורה והחסד. מתי מעט של יראי ה' הקימו מחדש את הישיבות והגמחי"ם בצורה מופלאה. ישיבות מיר ופונוביץ כדוגמה, התחילו עם תלמידים בודדים וכיום לומדים בהם רבבות. האדמו"ר מקלויזנבורג הקים את בית החולים לניאדו בנתניה. את שיא החסד ניתן לראות בדורנו במפעל המדהים של תרומות הכליה, שאין לו אח ורע בעולם כולו.
הם רצו להחריב את הנשמה, וזו בתגובה קמה וניצבה.
המבט הציוני. התנועה הציונית ראתה בשואה את הקש ששבר את גב הגמל, את ההוכחה שאין אפשרות קיום לעם ישראל אלא בארצו. כדי שחלילה לא תתרחש שואה שניה, עם ישראל חייב לפתח הגנה עצמית. לשם כך עליו להקים צבא חזק, התיישבות מגן, ומדינה. צוואת הנספים המרכזית במדינה הייתה: ״לעולם לא עוד״. תפיסת עולם זו עמדה בבסיס תפיסת הביטחון של המדינה עד לשנות השמונים של המאה הקודמת.
המבט הפוסטמודרני. המבט הפוסט מודרני רואה בשואה את פסגת הלאומיות המגונה ושנאת האחר. לשיטתם, השמדת העם היהודי לא הייתה ייחודית, אלא חלק ממכלול של שנאת הזר הכללי. כדי למנוע שואה נוספת יש להחליש את הלאומיות, למנוע חימוש וצבירת כוח, וכמובן לא לאפשר קיום לשום אידאולוגיה. חיה ותן לחיות.
בשלושת העשורים האחרונים התפיסה הציונית פינתה את מקומה למבט הפוסטמודרני. הסיסמה לעולם לא עוד כבר לא מתורגמת לאגרוף מחץ לאומי, אלא לכבלים תרבותיים ומשפטיים. כל ניסיון של הרמת ראש לאומית, תיגדע באיבה על ידי לחץ ציבורי או משפטי. בג"צ קציר לדוגמה, שמונע הלכה למעשה את ייהוד הגליל, נובע מתפיסת עולם זו.
שני ניצולי שואה דוחפים ליישום הלקח הפוסטמודרני בכל כוחם. הראשון, ג'ורג' סורוס, שהשקיע מאונו ומהונו כדי שתפיסת עולמו תשלוט בכיפה.
השני, אהרון ברק מיודענו. מפעל חייו של ברק, שכיהן כנשיא בית המשפט העליון, ועדיין משמש שם דמות מרכזית, היה להפוך את הליברליזם לדת. כמעט כל תפיסת ההפעלה של מערכות המדינה נגזרות מתפיסתו של ברק. בכל פעם שהמחוקק מבקש ליישם את רצון העם שבחר בו, הוא קודם כל שואל את עצמו האם אנשיו של ברק יאשרו את החוק.
השבוע פורסם, כי ביתם של הרוצחים הערבים שביצעו את הפיגוע בתחנת הדלק בעלי נהרס. ההריסה מתבצעת כחצי שנה (!) לאחר הפיגוע. זהות הרוצחים נודעה בו ביום. אך פעולת הענישה ההרתעית ארוכה ומסרבלת. בעיני היהודי הממוצע, שגדל על תפיסת העולם היהודית ו/או הציונית, מדובר באובדן הרתעה משמעותי. לעומת זאת, בעיני הקצין שגדל על מורשת אהרון ברק, מדובר בהצלה מנאציזם.
לסיכום, אם בעבר המסר של מסעות הקצינים לפולין היה: תתחמשו ותתאמנו היטב, כי מניעת השואה הבאה היא על הכתפיים שלכם, המסר כיום הוא אל תהיו חזקים מדי, כי בכל אחד מכם יש נאצי קטן, ומניעת השואה הבאה נמצאת בכך שהכתפיים שלכם לא יהיו חזקות מדי.
בעשרה בטבת הזה, עליכם לבחור מהו הלקח האמיתי מהשואה.
לבחירה הזו השלכות הרות גורל, אין לזלזל בה.
שבת שלום.
