הגדרת הזירה היא הלב של הכל

א
סול אלינסקי היה יהודי אמריקאי שבנה לפני דור את תורת האקטיביזם של השמאל הרדיקלי. כיוון שלתורות שמאל רדיקלי קשה למצוא קונים, אחת התורות שמלמדים תלמידיו היא 'יצירת פתחי כניסה רבים למאבק', כלומר הלבשת המאבק בלבושים אחרים באחיזת עיניים כדי למשוך קהלים נוספים.
למשל, מקדמים מאבק נגד ישראל בלבוש מתעתע של זכויות אדם.
השיטה הזו מונחת עמוק מאוד בתוך צורת עבודה של ארגוני מחאה ומהפכה משמאל.
כאן בארץ למשל, יחפשו בכל דרך 'לפתוח פתחי כניסה למאבק' לציבור הדתי לאומי, כדי לגייס אותו לפירוק הקואליציה. איך? לוקחים נושא שהוא מזדהה איתו. למשל, גיוס חרדים לצה"ל. משקיעים בקמפיין ענק בנושא, הדתיים יזכרו בכל המחלוקות שלהם עם חרדים על גיוס לצבא ויצטרפו בלהט לפתח שיצרו בשבילו. לפי הספר. התוצאה לא תהיה גיוס חרדים. הקמפיין יגמר, המטרה תושג, הקואליציה תתפרק, וגיוס החרדים יוזנח לטובת קמפיין אחר.
מי שמשחק במוח שלך בנושא גיוס חרדים, ממנף את פרי מאבקו להשארת חמאס וחיזבאללה על הגדר תוך הישענות על פתרונות הרקובים של הסכמים עם ארגוני טרור והקמת מדינה פלשתינית, לא על חטיבה חרדית…

הגדרת הזירה 1:
גיוס חרדים אינו המטרה, אלא הפיתיון. המטרה היא הפלת הקואליציה וחזרה לכל קסמי השווא של אוסלו.
אבל נלך עוד רובד פנימה.

ב
קבוצת ההשתייכות המקורית של הרבה דתיים לאומיים היתה הישראלים הציוניים, דתיים וחילונים ימין ושמאל כאחד, ופחות החרדים והשמאל הלא ציוני. יש הרבה מה לדבר ולהרהר בזה, אבל הנה הקטע הקריטי: בשנים האחרונות, קבוצת ההשתייכות של המרכז-שמאל הפוליטי כבר איננה היהודים הציוניים של מדינת הלאום היהודית, אלא השמאל במערב, המחזיק בתפיסות פרוגרסיביות של זכויות הפרט וזכויות אדם במקום זהות לאומית.
סימפטום אחד מובהק: הכוח והמצפן הפוליטי של המחנה המרכז-שמאל עבר ממפלגת מפא"י ל'מפלגת בג"ץ', וכעת במלחמה: ביידן הפך לבן ברית חשוב יותר בעיניהם מאשר מפלגות הימין בישראל.
זה כמובן הכללה, וכמובן יש מנעד רחב מאוד, אבל מה שחשוב הוא שלשם פונה החרטום הפוליטי (וזה מה שמכריע כשדנים על דינמיקה ציבורית) של מחנה המרכז-שמאל הישראלי. לכן הוא חסר את היכולת לתת את הדעת ולהתמסר (ולא רק להיות בעד באופן כללי!) לרכיבים הכי בסיסיים של תודעה לאומית יהודית, אותם הוא כבר מכנה 'משיחיזם וקנאות': ייהוד הגליל והנגב, שמירה על הרוב היהודי וחוק השבות, תודעת מלחמה עד הנצחון (ולא תודעת פדיון שבויים של קהילה חבוטה בגלות אשכנז), בטחון לאומי לפני זכויות לאזרחי אויב ומחבלים. לכן הוא איננו מצליח להיות שותף להשגת היעדים האלה.
קבוצות ההשתייכות פורקו ונבנות מחדש, והן מתחלקות בהכללה קודם כל לזהות יהודית לעומת גלובליזם-פרוגרסיבי.
לאור זה, הויכוח בין הדתיים לחרדים על גיוס לצבא הוא בריכת גלים לילדים בקאנטרי השכונתי לעומת הצונאמי של שאלות הזהות היסודיות בעולם המערבי הפרוגרסיבי סביבנו.
לכן, מי שישים את כובד משקלו על אותה קבוצת השתייכות שהיום צועקת שוויון בנטל וגיוס לכולם, ימצא את עצמו נזרק אל תוך זרם פוסט לאומי במהירות שלא תיאמן.

הגדרת הזירה 2: לא המחלוקת על מי מתגייס אלא מדינת לאום יהודית לעומת מחנה פרוגרסיבי פוסט לאומי

ג
אז מה יהיה בכל זאת עם הציבור החרדי שעדיין חי בעיקרו בתודעה של 'תנו לי את יבנה וחכמיה'? נצפה ונזכה במהרה שיצטרפו באופן מלא למאבק על תקומתנו.
ונילחם שהצבא יפתח חטיבה חרדית גלאט כשר באמת בלי התערבות היוהל"ם ובג"ץ ובלי לנסות לכפות עליהם אורח חיים אחר.
וזה יבוא בסנכרון עם ההבנה שהמאבק המכריע כרגע בעולם הוא האם הצביון של קיומנו הוא קודם כל יהודי. לשם הכל מתכנס. כנגד זה יש כוחות אדירים בעולם סביבנו, ולא מעט אובדן עשתונות והתפרקות בתוכנו פנימה. על זה קודם צריך לשים את כובד המשקל, וכל השאר יבוא מתוך זה.