בואו נגיד את זה ישירות, כי חשוב להבהיר את זה, אפילו אם זה יגרום לחלק לעקם את האף.
מצבינו (עוד רגע נבהיר היכן) מעולם לא היה טוב יותר.
'מה..? אתה חי פה במציאות?!'
נסביר.
אנחנו העם שיש לו את החברה הכי איתנה ומלוכדת מבכל העולם.
אנחנו הכי חזקים, הכי עשירים, הכי מפותחים, יודעים לצאת מכל מצוקה, במעמד בינלאומי חזק אפילו מול העולם הערבי, ועם הכי הרבה תורה וחסד, יותר מבכל אלפים השנים האחרונות.
לא עשר שנים, חמישים או מאה. אלפיים.
יודעים מה, עזבו השוואות מההיסטוריה. לעיתים יש נוסטלגיות לתקופות כמו מלחמת ששת הימים, אך האם בפועל מישהו היה רוצה לחזור לשם? זוהי היתה תקופה שחיינו על נס, כפשוטו.
אז נכון, כל גיל התבגרות כולל יציאה מהכנף המסוככת והמלטפת של ההורים, וזה תמיד מאתגר מאד, אבל זה דרוש לנו על מנת לבנות עצמיות.
הקב"ה לא רוצה שנחיה על הנס אלא שניקח אחריות על המציאות.
בינתיים אנחנו רק בתחילת ההתבגרות, וכשרואים ראיונות ונאומים של פקידי הצבא הבכירים אז מבינים שעדיין אנחנו בשלב בו אנו חיים על הנס.
אך הגיע הזמן, דור הניצחון זה הזמן להתבגר ולקחת אחריות.
ובכל זאת, הרי המצב מורכב ויש צרות צרורות פה בארץ, ולכן נחדד שני דברים:
דבר ראשון, ישנן שתי תחושות שחייבות ללוות אותנו בכל רגע ורגע.
א. כאב בלתי נתפס.
ב. הודיה אינסופית.
כן, שמעתם נכון, ולא, זה לא סותר. יתר על כן, אף תכונה אסור לה לגעת בחברתה כמלוא הנימה.
לשתיהן יש מקום ואדרבא שתיהן ממש מחזקות האחת את רעותה.
יותר מכך!
כשתכונה אחת נחלשת, אז גם התכונה השניה נחלשת.
הרי אם לא היתה לנו הודיה אינסופית על היש, אז על מה בכלל כואב לנו? אם לא היינו מעריכים כלום, כל מה שהיה נשאר לעשות זה לשרוף הכל, סתם לחסום מאות אלפי בני אדם בכבישים ולצעוק על נבחרי הציבור של העם.
ואם אין לנו כאב, ואכן יש כל כך הרבה על מה לכאוב, כמו הפגיעה בבנות ישראל ובכבוד ישראל, אז איפה המפגש שלנו עם החיים?
איפה הלב פוגש את המציאות? ואם הוא לא פוגש, אז על מה בכלל ראוי להגיד תודה?
צער כואב והודיה אינסופית הן מתכונות היסוד של היהודי.
הדבר השני.
באמת, חשוב להבין שכל הבעיות שאנו שומעים עליהן בתקשורת, נגרמות רק על ידי 1-3% מהאוכלוסיה. זהו.
נכון הם משלבים ידים חזק, מחפים אחד על השני, מנסים להרוס הכל בלי שום חשבון ואחריות, ועושים המון המון רעש וצלצולים מפחידים.
יש להם אמנם כוח רב אבל הכח המרכזי שלהם בעולם זה החשיבות שאנו נותנים להם.
אם היינו מתעסקים קודם בחיזוק הרוב היהודי-לאומי הישר, בלהתקרב בענווה לחרדים ולמסורתיים וכך גם לאפשר להם להתקרב אלינו, בללמוד ׳הגות מדינה׳ כדי לברר איך להשיב את מושכות הריבונות לעם, בלהעמיק ולחסום תרבויות פרוגרס בגו זקוף בלי רצון 'להתקבל' למגניבים שמוצגים בתקשורת, אז היינו כבר היום במקום אחר.
צריך תמיד לזכור שהעם ׳איתנו׳, וככל שיורדים בגיל, זה עוד יותר מובהק, מה שמעיד על העתיד. עמנו הוא הכי בריא, הכי מסורתי, הכי מאמין, הכי מלוכד ומאוחד בפער עצום מכל אומה אחרת.
נכון, מערכות המדינה שלנו, המשפט, הצבא, המשטרה, הפרקליטות האקדמיה התקשורת ועוד, הן מהחולות והציניות ביותר בעולם, אבל הדבר רק מחדד את הפער בין בריאות וישרות העם לבין הדיפסטייט שעוד לא פיצחנו איך להזיז מחיינו. אבל זה יבוא. אי אפשר לחסום צונמי.
'ומה עם אותם 1-3% למה אתה מוותר עליהם? אולי נשקיע ונעשה איתם מפגשי שיח על קפה ומאפה ?׳
ואולי, רק מציע, נהיה ענווים ונשאיר משהו גם לקב"ה? אין יותר ריאליסטי מזה.
דווקא מתוך החיפוש בענווה אחר הריאליזם הזה, ולא הדימיונות, עזבתי את השומר הצעיר, את נוער מרץ וחזרתי בתשובה.
ואני אומר לכם, בתור מי שהיה מרקסיסט – עד שאתה לא רוצה לפתוח את העיניים והאוזניים, לא יעזור כלום. שום קפה ומאפה. רק אחרי _שהבנתי_ שאני לא רלוונטי, הלכתי לברר את דרכי מחדש. שום כת חנפים לא יכולה להזיז מה שתוכחה אחת הגיונית ואמיצה יכולה.
תרבויות נופלות כשהן מתפוררות, כשהחזון שלהן קורס.
אנחנו חלק מה'סיפור' הכי גדול בהיסטוריה האנושית.
אנחנו מלאי כוחות אמונה ויצירה בלתי נתפסים.
לכן מנסים לבלבל אותנו כל הזמן. בתקופה האחרונה מתרבים הקולות 'לברוא מחדש את הסיפור שלנו'.
למה? מי שמכם 'לברוא'? למה לא להצטרף בענווה ל'סיפור' שבשבילו כבר נברא העולם ומתפתח פה כל כך הרבה אלפי שנים?
כשאדם רואה עצמו כבדיד – הוא בודד. אין לו נחמה. ואז הוא מנסה לברוא סיפורים חדשים. זאת גאוותנות גדולה. אל ניפול לזה.
לסיכום, בסוגיות ציבוריות אין לעם שלנו שום בעיה משמעותית אחרת מלבד שתיים – תרבות הפרוגרס ושלטון הדיפסטייט.
צריך ריכוז. ׳עיניים על הכדור׳. כל דבר אחר הוא פתיר בקלות ואלו רק ניסיונות תקשורתיים מניפולטיביים להסחת דעת. זה עובד רק על 'תמימים שימושיים'.
עלינו זה ממש לא!
בע"ה עם ישראל מתעורר !!
