- למה מתכוונים כשאומרים ימין ושמאל?
כפי שכתבנו בעבר, המושגים ימין ושמאל במובנם הפוליטי נוצרו בזמן המהפכה הצרפתית ב-1789, באספה הלאומית בצרפת כשדנו בסמכויות המלך. אלו שתמכו במלך ובשמירה על הסדר הישן ובהתקדמות איטית (שמרנות) ישבו מימין לנשיא המהפכה, ואלו שתמכו במהפכה ובהגבלת כוחו של המלך (שינוי וליברליזם) ישבו בצד שמאל.
עם השנים, הימין נעשה מזוהה יותר עם שמרנות ודתיות, והשמאל עם שוויון זכויות וחילון.
תפיסות יסודיות אלו הובילו בהמשך את הימין להזדהות עם עמדות לאומיות וקשר לארץ הלאום, וכן שוק חופשי בכלכלה, ואת השמאל להגנה על זכויות מיעוטים, ׳רב תרבותיות׳ ומדינת רווחה הנוטה לסוציאליזם.
מי שאינו מבין לעומק את המושג ׳דיפ-סטייט׳ לא יכול לפסוק בשום סוגיה ציבורית
- מי השולט במדינת ישראל?
בשנים האחרונות נחשפנו למושג ׳דיפ-סטייט׳, שמובנו מדינת העומק, משהו כמו מדינה בתוך מדינה.
עד לא מזמן, הציבור הרחב חשב שבכך שהוא הולך לקלפי כל 4 שנים ובוחר את נציגיו הוא תורם לקביעת המדיניות הציבורית, כאשר הסמכויות והאחריות מרוכזות בנבחרי הציבור.
היום רבים מבינים שזו גישה שטחית ותמימה.
הסערות הציבוריות במדינת ישראל חשפו כמה רב כוחם של הגורמים שאינם נבחרי ציבור: מערכת המשפט, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת ועוד, ועד כמה הם חזקים יותר מהממשלה הנבחרת.
מערכת המשפט למשל מבטלת חוקים של הכנסת, מתערבת בסוגיות ערכיות וציבוריות ומכריעה ככל העולה על רוחה.
בכירי מערכת הביטחון, כמו ראשי שב״כ ורמטכ״לים לשעבר, עודדו סרבנות שפגעה בביטחון המדינה ופעלו בניגוד לחוק. התקשורת פעלה בהפקרות בסוגיית החטופים ובניגוד למסקנות ועדת שמגר, ובכך העלתה את 'מחירם'. ראשי אקדמיה הצטרפו לדיבורים חסרי האחריות על פשעי מלחמה בעזה, ועוד.
כאשר מתקיים קשר ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים האלו, נוצר 'דיפ-סטייט' ולממשלה כמעט אין כוח למשול.
כל חוק שהיא מנסה להעביר – מיד צצים כנגדו עשרות ארגונים משמאל, לעיתים רבות במימון זר; הם מתייצבים כלוביסטים בוועדות הכנסת, מתראיינים בכלי התקשורת ומעצבים את תודעת האזרחים.
כך נוצרת 'דעת קהל' אחידה, שאין בה מקום לדעות שונות.
בהמשך לכך, נבחרי הציבור מוצגים כאנשים הזויים, ולעומת זאת עוולות המתרחשות במערכת המשפט והביטחון (כפרשיית הפצ״רית וכוח מאה) מושתקות.
מי שאינו מבין לעומק את המושג ׳דיפ-סטייט׳ לא יכול לפסוק בשום סוגיה ציבורית. אדם כזה דומה למי שמתיימר לרפא חולים רק משום שקרא על רפואה בימי הביניים. זהו חוסר אחריות מוחלט.
- איך השמאל פועל?
מאז עליית בגין לשלטון, השמאל נאחז במוקדי ההשפעה כתחליף לניצחון בבחירות, והעניק לגופים הללו סמכויות הרבה מעבר לכוחם המקורי.
ככל שהשנים חולפות העם נעשה ימני ומסורתי יותר. השמאל מתנגד לכך ולכן פועל בניגוד גמור ליסודות הדמוקרטיה. אלא שהמושג דמוקרטיה קיבל תפנית.
לא עוד שלטון הרוב – כי במוחם הפרוע של מצדדי השיטה הרוב יכול גם להיות נאצי – אלא שלטון המיעוט 'הצודק והמוסרי" המרסן את הרוב ה'מתבהם'.
במילים אחרות: היום המושג ׳שמאל׳ מסמל את חיזוק שלטון הדיפ-סטייט ובוז לנבחרי הציבור.
קידום שוויון, דאגה למיעוטים ודיון במסורתיות לעומת חילון לא נעשים יותר דרך ריבונות העם והדמוקרטיה הישנה, אלא בשיטה חדשה של פקידים בלתי נבחרים שיודעים יותר טוב מהציבור מה הוא צריך ומה הם הערכים שצריכים לקבוע את חייו ואת צביון המדינה.
נעשה סדר: הרוב הולך להצביע בקלפי כדי ליישם מדיניות ערכית, ולא כדי להתנצח עם אף אחד
- ׳הימין שמימין לימין׳
בימינו צמח מושג חדש: הימין שמימין לימין.
ככלל, מדובר באנשים שאכפת להם מהמדינה, אך עולם הערכים שלהם ימני במונחים של שנות ה-90 – הם בעד ביטחון, התיישבות, שוק חופשי וניצחון במלחמה. יש רק בעיה אחת: בפועל יוצא שהם נגד ריבונות הרוב.
הם טוענים, ממש כמו השמאל, שנבחרי הציבור הם אנשים לא ראויים. הם אמנם מודים בכך שהם נבחרו על ידי רוב הציבור, אך הם בזים להם וטוענים שהם ׳לא מספיק ימניים׳ (על פי המושגים הישנים).
הדבר המפתיע הוא, שהמשותף לשמאל ולימין שמימין לימין הוא ששניהם מחלישים את ריבונות הרוב.
אלו עושים זאת בביקורת משמאל ואלו עושים זאת בביקורת מימין.
ההבדל הגדול הוא, שהשמאל מכיר היטב את כוחם של הפקידים ו׳שומרי הסף של הדמוקרטיה׳ והוא עסוק בשימור כוחם, והימין שמימין לימין אינו מכיר את הדיפ-סטייט ועיקר הטענות שלו הן שהממשלה לא מושלת ולא מקיימת מדיניות ימין. זאת בלי להפנים את מציאות הכוחות החזקים וכמות הארגונים הפועלים נגד הממשלה.
חשוב לציין: ראוי לבקר את הממשלה והקואליציה. לפעמים זו אפילו חובה גדולה. אך הכל תלוי בדרך של הביקורת – האם היא מגיעה מתוך ההבנה שבדמוקרטיה שלנו יש נבחרי ציבור, אך יש גם דיפ-סטייט שמפריע להם למשול, או שהיא מגיעה מתוך בוז לנבחרי הציבור בטענה שהם לא ראויים, ומתוך חוסר הכרת הדיפ-סטייט וסכנתו.
- המאבק המרכזי בדורנו הוא בשאלה: מיהו הריבון?
האם זהו העם על ידי נבחריו, או מיעוט בלתי נבחר?
כרגע המצב הוא, שמרוב דאגה למיעוטים, לזכויות האדם, הקשבה לכאבים של האחר – אף אחד לא מקשיב לכאבים של הרוב.
הטענה שהרוב צריך לוותר כי הוא החזק, מעין ׳אצילות של מנצחים׳, היא דמגוגיה מוחלטת. כך גם הטענה שהרוב רוצה לרמוס את המיעוט ולדרוך עליו.
נעשה סדר: הרוב הולך להצביע בקלפי כדי ליישם מדיניות ערכית, ולא כדי להתנצח עם אף אחד.
ביחס לטענה שבאה מהימין שמימין לימין, שהממשלה והקואליציה אינן מייצגות את הרוב אלא רק הם, כי הם הימין האמיתי, ואם הם יהיו בשלטון אז הכל ישתנה – מדובר בתפיסה נאיבית שלא מכירה את הכוחות במציאות.
גם אם הם יהיו בקואליציה, הם לא יוכלו כל כך בקלות (אם בכלל) לקדם מינויים ולשנות מדיניות בלי שבית המשפט יתערב ויפריע או ש'יתפור להם תיק', יחד עם תקשורת שתקדם דה-לגיטימציה ארסית.
- מה עושים?
ראשית מפנימים את הבעיה.
שנית, נלחמים בדיפ-סטייט ונגד המוסדות הבלתי נבחרים הקובעים לנבחרי הציבור מה לעשות.
מכבדים את נבחרי הציבור ולא בזים להם. זכרו, תמיד אפשר להחליף אותם. הם עומדים למבחן הציבור וצריכים לתת דין וחשבון.
ראוי גם לדרוש תשובות מ'אנשי האו״ם', העומדים מן הצד וחיים בסוג של פציפיזם אוטופי, שלפיו כביכול אין בריונות של גורמים הפוגעים באזרחים, והם קוראים לכל הצדדים 'לשמור על איפוק' בשיח של סימטריה מזויפת.
במאבק הזה ׳אנחנו של ישראל׳.
