א. הנדסת התודעה: כך עובדת הדרמטיזציה
לפני שנסחפים אחרי מקהלת הגינויים האוטומטית, כדאי להכיר מושג מקצועי: דרמטיזציה.
המשמעות הפשוטה היא "הוספת אלמנטים של דרמה, רגש ומתח לאירוע מסוים". בתקשורת, זהו כלי עבודה מרכזי שנועד להנדס תודעה ולהניע המונים לפעולה.
הנוסחה פשוטה: לוקחים עובדות יבשות וממסגרים אותן כסיפור הוליוודי. במקרה הנוכחי, הליהוק היה מושלם: מצד אחד "ניצול השואה הקשיש והמכובד", ומצד שני "העבריין החצוף, הצעיר והמזרחי".
הצביעות זועקת לשמיים. כשאנחנו רואים חסימות כבישים, אלימות של ארגוני "כוח קפלן", מצור על מכוני מחקר, או רדיפה אחרי חברי כנסת וילדיהם עד פתח ביתם – האירוע ממוסגר מיד כ"הגנה הירואית על הדמוקרטיה" על ידי "אזרחים מודאגים". שם אין "עבריינים", יש "לוחמי חופש". אבל כשהצד השני משתמש באותם כלים? פתאום הדרמה מופעלת, והלחץ לגנות הופך למכבש דורסני.
הלחץ הזה פועל פסיכולוגית על כולם – מחברי כנסת ועד אחרון הצייצנים בימין. נוצר דחף פנימי עמוק "להרגיש מוסריים", לקבל תו תקן מהשמאל, להוכיח ש"אנחנו לא כמוהם". מפתיע שארגוני השמאל עוד לא הוציאו עצומת רבנים ליברליים סביב מרדכי דוד תחת הכותרת "ואהבת לרעך כמוך". למה? כי כשהשמאל חוסם, זה נובע מתוך "דאגה עליונה למדינה", וכשהימין עושה זאת – זה ממוסגר אוטומטית כ"שנאה ונקמה". אבירי המוסר בתקשורת תמיד יודעים לאבחן את צפונות הלב, ומשום מה, הפסוקים והטפות המוסר מופנים תמיד רק לצד פוליטי אחד.
הלחץ הזה פועל פסיכולוגית על כולם – מחברי כנסת ועד אחרון הצייצנים בימין
ב. מבחן סדום: פשע של יחיד מול פשע של מערכת
אך הדיון התקשורתי הוא רק הסחת דעת. השאלה האמיתית איננה מה קרה, אלא ממה אנחנו בוחרים להזדעזע.
קחו דוגמה מבית הספר: אם באחת הכיתות יש בריון שמציק לתלמידים, זה מעצבן, זה חמור וצריך לטפל בזה. אבל מה קורה אם מנהל בית הספר מחזיק פלוגת בריונים שמכים תלמידים, או שהוא מעלים עין בכוונת מכוון מאלימות שיטתית? זה כבר אירוע מסדר גודל אחר לגמרי.
יש היררכיה ברורה בפשיעה: פושע קטן פועל בניגוד לחוק; פושע בינוני עוקף את החוק; אך הפושע הגדול והמסוכן ביותר הוא זה שמשתמש בחוק, ולעיתים אף כותב אותו, כדי לבצע את זממו.
חז"ל לימדו אותנו שסדום לא נחרבה בגלל שהיו בה הרבה פושעים ברחובות. סדום נחרבה כי מערכת המשפט שלה הייתה רקובה. "חוקי סדום" היו הבעיה. כשהעוול הופך לחוק, והרשע לובש גלימה – זהו זעזוע שצריך להחריב מהיסוד. זה חמור פי כמה מכל עבירה פרטית, בוטה ככל שתהיה.
ג. הפושע בחליפה ובעניבה
אינני נכנס כאן לשאלה הטקטית האם נכון או לא נכון לחסום את אהרון ברק, זה לא מעניין. מה שחשוב להבין הוא שבמשוואה הזו, אהרון ברק הוא "עבריין" בסדר גודל היסטורי, הרבה יותר ממרדכי דוד.
ברק הוא האישיות המשפטית שביצעה את הפשע המתוחכם ביותר בתולדות המדינה: ההפיכה המשטרית. הוא האיש שנטל את הכוח מהעם ומנבחריו, והעביר אותו לקבוצה אליטיסטית סגורה של שופטים.
הוא עשה זאת בסגנון יפה, בעברית רהוטה, בלי ניבולי פה ובלי קללות, כשהוא לבוש בחליפה ועניבה. הוא טבע את המונח המתנשא "הציבור הנאור" כקנה מידה לפסיקה, ודאג לשבט שופטים בצלמו ובדמותו כדי לשמר את ההגמוניה. הוא הפך את ישראל מדמוקרטיה תוססת לאוליגרכיה משפטית מסואבת. הפשע הזה – של גניבת הריבונות מהעם – חמור ומטריד פי אלף מכל צעקה ברחוב או חסימת מעבר.
מי שמזדעזע מחסימתו של אהרון ברק, מפספס את הנקודה הארכימדית: ברק הוא האדם שהכשיר את האנרכיה
ההתערבות של בג״ץ בהחלטת הממשלה בדבר סגירת גלי צה״ל היא מזעזעת וחצופה. לא ברור מאין מגיעה העזות לעשות זאת. הוצאת הצו היא לא ‘מכה לממשלה׳ כפי שנכתב במיסגור אלא ׳מכה לדמוקרטיה׳. זוהי חסימה של נבחרי הציבור והאזרחים.
בעולם פרוגרסיבי ושטחי, אין הבדל בין עיקר לטפל. רגישות היתר גורמת לאנשים להזדעזע מערס שמקלל, אבל להישאר אדישים מול שופט שמחריב את הדמוקרטיה בעט נובע. הם מתרגשים מהסגנון, ומתעלמים מהמהות.
ד. הבומרנג חוזר
אז מה עלינו לעשות?
ראשית, לא להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית. עלינו לפתח חסינות מפני הנדסת התודעה והדרמטיזציה, ולזהות מי מנסה לשחק לנו ברגשות.
עלינו לשמור את הזעזוע הנפשי שלנו לדברים החשובים באמת: לציביון היהודי של המדינה, לביטחון המדינה, וליכולת שלנו לבחור נבחרי ציבור שייעצבו את המציאות ולא יהיו בובות על חוט של מערכת המשפט.
ואם מישהו יטען: "מה זה סותר? אפשר גם לגנות את האלימות וגם להתנגד לברק" – התשובה היא שזה בהחלט סותר.
מי שמזדעזע מחסימתו של אהרון ברק, מפספס את הנקודה הארכימדית: ברק הוא האדם שהכשיר את האנרכיה. הוא זה שיצר מערכת משפט המאפשרת לכאוס להשתולל, לשופטים לכבול את ידי הצבא, וליועמ"שים לנהל את המדינה. מרדכי דוד אינו אלא הבומרנג שאהרון ברק זרק לפני שלושים שנה, וכעת הוא חוזר אליו.
במקום להזדעזע מהסימפטום, הגיע הזמן לטפל במחלה עצמה.
