א.
ביום חמישי זכינו בסייעתא דשמיא לרגע היסטורי גדול.
חמש־עשרה משפחות נכנסו בשעה טובה לבתים שנגאלו בחברון על ידי עמותת ׳הרחיבי מקום אהלך׳.
זו לא הייתה עוד גאולת קרקע מני רבות.
הייתה זו כניסה מיוחדת, מרגשת ומופלאה מאוד – שכן השכונה החדשה שקמה היא על שם בני קריית ארבע שנפלו במלחמת התקומה.
נכנסנו אל הבתים שנקנו כדת וכדין.
קבענו מזוזה, וילדים חזרו לשחק בחצר בתום ילדות מיוחד בחברון עיר האבות, שבה נפגשו שוב – אבות וילדים, ילדים ואבות.
ב.
חברון איננה עוד נקודה על המפה. חברון היא יסוד.
כאן קנה אברהם אבינו את מערת המכפלה בכסף מלא.
כאן התהלכו האבות והאימהות, וכאן מָלך דוד בראשית מלכותו.
חזרנו אל מקום חיותנו. בראש ובראשונה – כי פה חיו האבות. לא רק משום שהם קבורים פה.
זכותנו על חברון אינה אמירה פוליטית, היא אמירה חינוכית-ערכית הקשורה לחיבור עמוק אל שורש זהותנו.
דבר זה היה פשוט ויסודי בחיינו הלאומיים המתחדשים לאחר שנות גלות ארוכות.
ג.
בימים שבהם עם ישראל מתמודד עם אתגרים ביטחוניים, דווקא ההיאחזות בחברון אומרת בקול צלול: איננו עם חולף.
לא באנו לכאן מכוח החלטת או״ם, ולא נישאר מכוח מאזן אימה. אנחנו כאן מכוח ברית וייעוד.
מכוח הבטחה אלוקית המלווה אותנו מדור דור.
כל בית שנבנה בחברון ובמרחבי ארצנו כולה – מרחיב את האוהל הלאומי, מחזק את התודעה ומעמיק את האחיזה
ד.
'שכונת הגבורה' שבחברון נושאת שם מחייב.
בני הקריה שנפלו במלחמת התקומה לא ביקשו אנדרטאות של אבן, הם ביקשו חיים של ערך.
הם יצאו להגן על העם והארץ מתוך אמונה פשוטה שזוהי שליחות. ולכן, דווקא מתוך השבר והכאב צומחת שכונה של חיים – בתים מוארים, צחוק של ילדים.
ה.
מאז ימי יהושע בן נון ועד ימינו, ההתיישבות בארץ ישראל הייתה כרוכה במסירות נפש.
הכניסה לבתים בחברון היא אמירה מוסרית עמוקה; היא אומרת שהטרור לא יקבע את גבולות חיינו. האויב לא יכריע את גורלנו. במקום שבו ביקשו להטיל פחד – ניטע תקווה. היכן שביקשו לצמצם את חיינו – נרחיב אותם.
ו.
'שכונת הגבורה' היא בעצם תשובה.
תשובה למי שמפקפק בזכותנו. תשובה למי שמבקש לנתק אותנו משורשינו.
תשובה גם לעצמנו, שנזכור מי אנו ומה חיינו – עם החוזר הביתה אחרי שנות גלות ארוכות ואינו מוכן לוותר על עיר אבותיו.
ז.
העמותה 'הרחיבי מקום אהלך' בחרה לעצמה שם מדויק.
הפסוק בישעיהו קורא לאומה: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אׇהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ". ההרחבה איננה רק גיאוגרפית, היא גם רוחנית.
כל בית שנבנה בחברון ובמרחבי ארצנו כולה – מרחיב את האוהל הלאומי, מחזק את התודעה ומעמיק את האחיזה.
וכשמשפחה קובעת מזוזה בביתה בחברון, היא כותבת פרק חדש בספר דברי הימים של עם ישראל.
לא פרק של קורבנות בלבד, אלא של תקומה.
ח.
דווקא בימים אלו, כשעם ישראל מחפש אחדות ומשמעות, יש משהו מזכך במראה של משפחות צעירות עולות לבית חדש בעיר האבות.
כך נוצר חיבור בין עבר ועתיד, כאב ותקווה, גבורה וחיי יום־יום שגרתיים ופשוטים.
כל זה נעשה בשם כל עם ישראל שלאורך כל הדורות. לא רק עם ישראל הקונקרטי החי כאן ועכשיו, אלא גם עם ישראל ההיסטורי. והכאב הופך לבניין.
כל זה נעשה לזכותם של ישראל – היודעים לבכות ולכאוב, אך גם לקום, להתעודד ולהתקדם.
'שכונת הגבורה' היא עדות חיה לכך שהסיפור היהודי אינו נגמר בשדה הקרב. הוא ממשיך במגרש המשחקים, במפגש האנושי הפשוט ברחוב, במאור הפנים בעבודה, בבית הכנסת ובשולחן השבת.
שם, בין קירות של בית חדש בחברון, נכתבת הגבורה האמיתית – גבורה של חיים
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".
