1️⃣
הציבור הישראלי חי במציאות של 'קמפיין מתמיד'. אין רגע של שקט ציבורי ללא מתקפה תודעתית ומניפולציה פוליטית, המתוזמרות באמצעות כלי התקשורת וארגונים פוליטיים. כדי לשרוד, כדאי לפתח חוש ביקורתי ולשאול תמיד: "באיזה קמפיין אנו נמצאים עכשיו?".
בשנים האחרונות נחשפנו לשרשרת קמפיינים שנועדו בסופו של דבר למטרה פוליטית אחת – הפלת הממשלה. לאחר קמפיין הצוללות, ההפיכה המשטרית והחטופים, משמיצו אלו את השפעתם, אנו עדים למעבר לקמפיין החדש: 'קמפיין המילואימניקים הקורסים'.
אופוזיציה אמורה אומנם להפיל את הממשלה, זוהי מהות הדמוקרטיה; אך כאזרחים חובתנו לזהות את התרגילים הללו, ולא לאפשר לגורמים אינטרסנטיים לפגוע ולנצל את הערכים המקודשים לחברה הישראלית לקמפיינים פוליטיים.
הקמפיין הנוכחי לוקח את המילואימניקים, אנשים שעד עתה הונעו מתוך תחושת שליחות, אידיאליזם, מסירות נפש ואהבת הארץ, והופך אותם לקבוצה של 'מדוכאים'
2️⃣ השיטה: לרכוב על כאב אמיתי
הבסיס לכל מניפולציה מוצלחת הוא גרעין של אמת. הקמפיין הנוכחי אינו שקרי ביסודו, אלא מבוסס על נקודה כואבת מאוד. בעקבות המלחמה הארוכה, מילואימניקים ומשפחותיהם מתמודדים עם עומס בלתי נתפס. ניתוק מהבית, פגיעה בעסקים ושחיקה נפשית הם מציאות יומיומית קשה. כאן נכנסת המניפולציה הפוליטית: היא לוקחת כאב אמיתי ולגיטימי, מעצימה אותו לממדי-ענק, וטוענת שכל סדר היום הציבורי צריך לנוע סביבו וסביב אשמת הממשלה.
כך צצו ארגונים שונים שמדברים בשם קבוצות אוכלוסיה מסויימות, החל מארגוני המילואימניקים ונשותיהם, ועד התארגנויות בהובלת דמויות פוליטיות כמו יועז הנדל. כולם יחד רוכבים על הגל הזה ומקדמים תהליך חברתי: בניית 'זהות המילואימניק'.
3️⃣ פוליטיקת זהויות ותודעת-קורבן מרקסיסטית
כאן טמונה הבעיה העמוקה ביותר. 'מילואימניק' איננו שם תואר המאפיין זהות מלאה, בדיוק כפי ש'סטודנט' אינו כזה. מדובר בסטטוס, בחלק חשוב בחייו של אדם, אך לא במהות המגדירה את כל כולו. הבלטת תכונה אחת והפיכתה לזהות טוטאלית היא מהלך פרוגרסיבי קלאסי (פוליטיקת זהויות). זוהי אותה שיטה שמתייחסת לקבוצות בחברה ומגדירה אותן אך ורק דרך הפריזמה של 'הזהות המדוכאת' שלהן.
הקמפיין הנוכחי לוקח את המילואימניקים, אנשים שעד עתה הונעו מתוך תחושת שליחות, אידיאליזם, מסירות נפש ואהבת הארץ, והופך אותם לקבוצה של 'מדוכאים'. במקום לייצר שיח של גבורה ואחריות, נוצר שיח של קורבנות.
4️⃣ עדכון גרסה: ימין, שמאל והימין מימין לימין
יש שיטענו, ובצדק, שלא רק גורמי שמאל מניעים את התהליך, אלא גם גורמי ימין מובהקים. כדי להבין תופעה זו, עלינו לבצע 'עדכון גרסה' למושגים 'ימין' ו'שמאל' (כפי שהורחב במאמר "ימין, שמאל והימין מימין לימין"). בקצרה: 'ימני' איננו רק מי שדוגל בהתיישבות, ביטחון וניצחון צבאי; ימין משמעותו גם עמידה על ריבונות הרוב וכיבוד הכרעת העם. אם אתה בעל עמדות ניציות בביטחון אך תומך במהפכה השיפוטית של אהרון ברק – אתה לא בדיוק ימין.
אם בשם אתוס ההתיישבות או גיוס המילואים אתה בז לנבחרי ציבור, ומנסה לפגוע במעמדם – אינך מתנהל כימין, אלא פועל בטקטיקות של שמאל פרוגרסיבי שמטרתו לפרק מבנים קיימים. ביקורת היא כלי הכרחי וחשוב בדמוקרטיה, אך ברגע שהיא חוברת למאמץ שמטרתו פירוק הצבא או ערעור ריבונות הרוב, היא חדלה להיות ביקורת עניינית והופכת ל'מרקסיזם' פוליטי – כזה שלוקח נקודת כאב ובאמצעותה מפרק מערכות מדינתיות.
שיתופי הפעולה בין השמאל לבין אותו 'ימין שמימין לימין' נשענים פעמים רבות על תחושת כאב אותנטית של הימין, אך התכלית והמטרה הסופית משרתות את השמאל. השמאל מביט אל האופק ואל המטרה האסטרטגית שלו, בעוד שאנשי ימין מסוימים ממקדים את מבטם רק בנקודת האמת הרגעית: "כרגע נגייס חרדים בכל מחיר, אפילו במחיר הפלת הממשלה, ורק אחר כך נדאג לקדם את שאר הערכים שלנו".
זוהי פרספקטיבה קצרת רואי. ארגוני השמאל רואים את סוף התהליך, ומשתמשים בכאבם של אנשי הימין כדי לייצר שיתופי פעולה טקטיים. לאחר שהשמאל יסיים למצות את קמפיין גיוס החרדים ונטל המילואים, הוא יסיט את חיציו לעבר נקודות כאב חדשות: הוא יסמן צעירות דתיות שמשרתות בשירות לאומי ו'משתמטות' משירות צבאי, או יתקוף תלמידי ישיבות הסדר שעושים שירות חלקי ו'משתמטים' משירות מלא. הימין שמשתף כעת פעולה עם הקמפיין, ימצא את עצמו מחר תחת אותה מתקפה בדיוק. ההנחה ש"אנחנו מובילים קמפיינים בעצמנו ולא תלויים בשמאל" היא נאיבית.
הפגיעה באתוס המילואימניקים מפרקת את המערכת משני כיוונים: היא הורסת את האידיאליזם הפנימי של המשרתים מחד, ומאידך הופכת אותם לכלי שרת בקמפיין פוליטי
5️⃣ מ'הנני' ל'מגיע לי'
מחיר הקמפיין הזה הוא כבד. לאורך כל שנות קיומה של המדינה, בייחוד בקרב הציונות הדתית, הנרטיב של שירות המילואים התבסס על מושג ה'הנני': התייצבות ללא תנאי. המוטיבציה האידיאליסטית היא זו שהעניקה לאנשים כוח ומוכנות לעזוב הכל ולצאת להגן על הכלל. אך כאשר הנרטיב האידיאליסטי מוחלף בנרטיב של כאב פרטי ותחושת זכאות, המכה למערך המילואים היא אנושה.
השיח של 'מגיע לי', 'מה עם הזכויות שלי', אולי משרת קמפיין פוליטי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הוא מחריב את הנכונות לשרת. אי אפשר לבסס צבא מילואים על השאלה "האם אני מקבל מספיק בתמורה?", משום שאין שום תגמול חומרי בעולם שיכול להשתוות למסירות נפש.
6️⃣ שבירת הטאבו ופוליטיזציה של הצבא
הקמפיין הזה מהווה המשך ישיר לשבירת הטאבו המסוכן ביותר בחברה הישראלית: הכנסת פוליטיקה לתוך צה"ל. האתוס, לפיו הצבא נשאר מחוץ למשחק הפוליטי, התנפץ ברעש גדול בקמפיין הסרבנות שקדם למלחמה, והקמפיין הנוכחי, מבלי לשים לב, הוא חוליה נוספת באותה שרשרת.
הפגיעה באתוס המילואימניקים מפרקת את המערכת משני כיוונים: היא הורסת את האידיאליזם הפנימי של המשרתים מחד, ומאידך הופכת אותם לכלי שרת בקמפיין פוליטי. אך מי שמשתמש במניפולציות הללו צריך לזכור שפוליטיקה היא בומרנג. השמאל, או כל גורם שמשתמש היום במילואימניקים כדי לנגח את השלטון, יגלה מחר שהנשק הזה מופנה נגדו. אם האתוס ייהרס לחלוטין, בעתיד יתאבלו על שעשו שימוש בקודש הקודשים של החברה הישראלית למטרות פוליטיות. הפירוק הזה לא יקרה בעתיד הרחוק – הוא מתרחש ממש עכשיו, לנגד עינינו.