בואו נטפל בתפוח אדמה לוהט ברגישות הראויה ובאחריות המתבקשת.
א. אחד העקרונות המקודשים ביותר שהתקבעו כאן לאחרונה הוא כמובן:
"למשפחות של חטופים מותר להגיד הכל!"
(נניח לרגע לכך שיש יוצאים מן הכלל הזה. למשל, דיצה אור שננזפה על דבריה באולפן חדשות 12,
או למשל צביקה מור שקפלניסטים פוצצו כנס בו השתתף ולא נתנו לו לדבר).
כשאומרים שלאנשים מסוימים מותר להגיד הכל, בעצם אומרים שיש מי שמותר לו לעבור על החוק
ב. לשיח הציבורי יש גבולות, זה ברור. אסור להסית לאלימות או לפגוע ולהעליב.
הגבולות הללו מבטיחים את קיומה הבריא של החברה.
כשאומרים שלאנשים מסוימים מותר להגיד הכל, בעצם אומרים שיש מי שמותר לו לעבור על החוק.
כך למשל עינב צנגאוקר אימו של מתן, קראה השבוע בכנסת לא להתייצב למילואים:
שידול לסרבנות הוא עבירה פלילית בישראל. סעיף 109(א) לחוק העונשין קובע: "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו, או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו מאסר חמש שנים".
כאשר חה"כ שמחה רוטמן אמר: "אני לא אאפשר גם לבן משפחה לעבור על החוק", הזדעקה כנגדו חה"כ אפרת רייטן: "הבן שלה בסכנת חיים בשבי – היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה!"
והרי החוק מתבקש בדיוק במצבים האלה בהם הדם רותח ועדיין הסדר חייב להישמר.
ברגישות ובנחישות כמובן.
ג. כיוון שהנושא הזה עטוף בכאב וסבל אמיתיים, ננסה לנתח בעדינות רבה את השורש התרבותי לתופעה הזו:
ברור לכל, כי אין מי שליבו לא יוצא אל משפחות החטופים האהובות, כואב את כאבן, בוכה יחד איתן ומתפלל לחזרתם.
אך באותה נשימה: ברור לכול שגם למי שמאוד סובל וכואב אסור לפגוע באחרים ח"ו. שוב, החוק נדרש במצבי קיצון, לא כשהכל נחמד ורגוע.
יוצא אפוא, שההסכמה לחציית גבולות השיח ע"י מי שסובל וכואב (שכאמור נכונה רק לגבי צד אחד) מאפשרת פגיעה גדולה ומערכתית הרבה יותר, כיוון שהיא מלבינה הפרת חוק ומעודדת אנרכיה.
כך גם בקריאה לסרבנות: אם נאמץ את המודל שמי שבנו נחטף או נהרג יכול לקרוא לסרבנות, הרי שלמעשה מדינת ישראל תחדל מלהתקיים, כי הויכוחים הפוליטיים יפלגו את הצבא וכל אחד יסרב על מה שכואב לו.
מסקנה ראשונה: סובלנות כלפי הפרות חוק מצד משפחות חטופים כואבות, היא איננה חמלה או אמפתיה; אדרבה, היא גרימת עוול ואסון נורא שקורבנותיו טרם התפרסמו, ואין לך אכזריות גדולה מזו במסווה של חמלה.
ד. אך בעומק העניין, אין זו רק אכזריות המתחזה לחמלה, אלא זהו גם כשל לוגי יסודי המאפיין מאוד את התרבות הפוסט-מודרנית:
השכל וטיעוניו הם קרים והגיוניים. יש דרך אמפירית-מדעית למדוד הצלחה או כישלון, ולהפיק מן הניסיון את הלקח הנדרש.
כאשר אינך מצליח להשיב עניינית לטענות השכל, יש שיטה שתמיד עובדת: תן אגרוף בבטן הרכה.
עבור למגרש הרגש הסובייקטיבי.
כך בסחיטה אמוציונאלית גם תברח מהתמודדות עם טענות ההיגיון, וגם תציג את יריבך כערל-לב אכזר וחסר-רגש.
וכידוע, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
ה. מלכודת בדיוק כזו טמונה בשאלה הניבטת אלינו מעשרות גשרים ברחבי הארץ, מלווה בתמונה קשה של החטוף בשבי החמאס: ומה אם זה היה הבן שלך?
שאלה זו בעצם אומרת: אין באמת לגיטימציה לדעות אובייקטיביות של תפיסה כללית והעמדת טובת האומה לפני טובתי הפרטית.
הסיבה האמיתית שאתם מתנגדים לעסקה – היא רק משום שלא באמת אכפת לכם מהחטופים! שהרי אם זה היה הבן שלך, היית מדבר אחרת.
ו. מניפולציה זו היא לא-פחות מרשעות גאונית ולפיכך היא מפילה בפח רבים:
יש ויכוח לגיטימי בשאלה מה היא מטרת-העל של המלחמה הזו: ניצחון והשמדת החמאס או השבת החטופים. עד כאן בסדר.
אך השאלה המתריסה הזו, אומרת למעשה שאם רק זה היה הבן שלך – היית מדבר אחרת לגמרי.
כלומר, הטענות שלך לא היו מחזיקות כאשר הרגש היה מתערב ומסעיר את שיקול הדעת. לפיכך, אין צורך אמיתי להתייחס לטענותיך שהרי מקורן בשרירות-לב וקהות-הרגש.
אנו מלאי אהבה והזדהות בלי גבול עם כאבן של משפחות החטופים!
אך יש לחלק בין מוח ללב, בין כלל לפרט, בין אובייקט לסובייקט
ז. תורת ישראל מציגה מודל הפוך, כלומר ישר, לגמרי:
נכונות הטענות שלי לא נמדדת כשהמקרה יגיע אלי, אלא בדיוק להיפך!
ככל שהמקרה יותר קרוב אליי ומעורב רגשית אצלי – אני פסול לדון בו.
כי במעורבות הרגשית נעכר שיקול הדעת הצלול!
ח. ובאמת, מה אם זה היה הבן שלי?
התשובה ברורה: הייתי האדם האחרון במדינה שצריך לשאול אותו בסוגיה הזו!
(ובאמת, ועדת שמגר שהוקמה לאחר חטיפת גלעד שליט, קבעה שיש ליצור ניתוק בין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית ובין משפחות השבויים.
עד כמה שהדבר כואב, קשה להתווכח עם נחיצות הקביעה הזו).
ט. היות האדם סובל וכואב עושה אותו צודק יותר מאחרים?
מה בטרגדיה שאירעה לאדם מכשירה אותו בן-רגע לדון בשאלות אסטרטגיות מדיניות הרות-גורל?
אמפטיה? וודאי, לגיטימציה? תלוי הקשר וענין בלבד.
אל תיפלו במנפילוציה! אין בשאלות אלו גרם של חוסר רגישות!
אנו מלאי אהבה והזדהות בלי גבול עם כאבן של משפחות החטופים!
אך יש לחלק בין מוח ללב, בין כלל לפרט, בין אובייקט לסובייקט.
והמוח שליט על הלב (אולי זה הלקח שהיינו צריכים ללמוד מעסקת 'שליט'…), והמוח מבין היטב שעם כל הכאב וההזדהות, אסור לנו לאבד את צלילות השכל וללכת שבי אחר רגש שיתווה את המדיניות הכללית ויתפוס את ההגה.
י. בפרשת השבוע נקרא: "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" כלומר: היזהר שמא רגש החמלה או החנופה יטשטש את שיקול הדעת הצלול שלך. מחמת זה נאסר גם השוחד שיכול לעוור עיני חכמים ולסלף את דבריהם, ומטעם זה פסלה התורה קרובים ואוהבים מלדון ולהעיד, משום שבקרבת הרגש נעכר השכל.
יא. לכן קולם של צביקה מור ומשפחות פורום תקווה לא נשמע בתקשורת הממוסדת.
משום שמוחו שליט על ליבו, ועל אף שיש לו בן חטוף בעזה ותרבות הרגש נותנת לו אשראי בלתי מוגבל לדרוש את החזרת בנו ולעזאזל המדינה,
הוא מקפיד כל הזמן לומר טיעונים שכליים אובייקטיביים והגיוניים על הצורך לדאוג לטובת הכלל לפני טובת בנו.
אשרי הדור שאדם זה בתוכו.
חובה עלינו להתבגר ולהתגבר על הסחיטות הרגשניות המופעלות עלינו, ולהשיב את ההיגיון והשכל לשיח הציבורי, כי דומה שהקווים האדומים כבר נחצו מזמן. בייחוד כאשר קריאות לסרבנות בוועדת הכנסת מנורמלות על ידי חברי כנסת.
טבח אחד הספיק לנו כדי להבין
שעם סרבנות,
פשוט לא משחקים.
שבת שלום.
